קודם כל צפו בזה
מודה ומתוודה. יצאתי טמבל ושיתפתי והשתתפתי בפימפום הסרטון של מירי רגב. הדבר הנכון היה לעשות הוא להתעלם ממנה ובמקום זה להזכיר שוב את דו”ח העוני, את הילדים הרעבים, את שביתת האחיות, את הבניה הבלתי חוקית. לא כי אני רוצה ליפול לקלישאה השמאלנית שמלקה את עצמה עד זוב דם, אלא כי לשתף את דברי ההבל וסירחון הפה של מירי רגב, זה ליפול בדיוק למשחק שלה.
היא לא טיפשה כמו שאנחנו בהתנשאות שלנו מציגים אותה. להפך, היא יודעת שהיא תתמתג אוטומטית כפרחה מקריית גת, וזה ייצור שיח. והנה, היא חדרה לכל בית עם המסרים שרצתה להעביר. אז ברק סגל אמר נכון – היא נבחרת ציבור שמתנהגת כמו ילדה בת חמש, אבל אחרי שיסתיים הדיבור על ה’איך’, נשאר שם ‘מה’ באוויר, שחדר לכל האוזנים שלנו. ועל זה, אנחנו צריכים לקחת את האחריות ולהפסיק לשחק את המשחק שלה. גם אני נפלתי לזה אבל צריך גם לומר את האמת – אני הטמבל כאן, לא מירי רגב.
המלים של מירי רגב הם בלילה לא רלוונטית של מידע שלא צריך לעסוק בו, הן רק מילים. ומילים בלי קונוטציה ובלי משקל ובלי משמעות, הן רק הברות שחוברו להן יחדיו. אחת הסצנות האהובות עלי בסרט ‘לני’ (מומלץ בחום), היא סצנת ה-Nigger שקישרתי למעלה. נסו להגיד ‘כושון’ עשרים פעם בדקה, ללא קונוטציה ותגלו שהמילה הזו חסרת משקל לחלוטין, ושבקונוטציה מסוימת, המילה ‘כרוב’ יכולה להיות מעליבה יותר. ‘כרוב’ היה כינוי לגרמנים על ידי הבריטים במלחה”ע השניה. עד כדי כך הכינוי הוא תלוי קונוטציה, שיש זרם מוזיקלי שלם בשם Kraut Rock, והמילה ‘קראוט’ היא מגה-פופולרית בקרב מוזיקאים.
כולנו צריכים להצטרף ליחידת החבלנים לקורס של שבועיים, שנלמד איך לקחת את הפצצה, ולפרק אותה מחלקיה עד שנשארת ערימת חוטים, סוללה וטיימר.
זה המשקל שצריך לתת לדברים של מירי רגב. כאילו דיברה על כרוב, כושונים, זין, פלוץ, אדממה, קפה, חרא. אם אחת המילים כאן גרמה למישהו להתכווץ, שיחזור עליה כמה פעמים, בשלב מסוים, היא תאבד את המשמעות שלה.