לפני כשלוש שנים אורן המלך אביגדור הגיע לחיי אחרי שייבשו אותו ממי הגשמים שבהם הוא התכבד לשחות ברחובות יפו, בזמן שהוא מחפש אחרי מחסה. לא תכננתי לקחת כלב בכלל אבל הוא היה צריך עזרת אדם. מההתחלה הוא היה כלב קצת מוזר. היו לו רגליים עקומות, איוושה רצינית בלב, קטרקט בעיניים, הוא היה זקן ואף אחד לא ידע בן כמה הוא. בהתחלה חיפשתי לו בית אבל לא היו קופצים אז הסתכלתי עליו ואמרתי לו ‘חבוב, אתה נשאר’. והיו לנו שלוש שנים טובות מאד לי ולו, הוא המשיך והזדקן, ובמקביל גם אני. בחודשים האחרונים הוא התקשה לרדת ולעלות את המדרגות. הוא תמיד היה כלב איטי אבל אפשר היה להרגיש את הקושי, הוא התנשף מכל פעולה קטנה והיה ניכר שלא נוח לו. אתמול הוא התעורר מוזר, חטף ארוע מוחי כנראה שזרק אותו עוד כמה שנים לתוך הזקנה.
התלבטתי אם מותר לי לשחק את אלוהים בשלב הזה או לא. אוי כמה דמעות שפכתי אתמול בלילה. חשבתי על האם זה היה כואב יותר לו אורן היה מלווה אותי יותר שנים. לא יודע וזה לא משנה. לקחנו אותו אתמול אני והדס לוטרינרית והחלטנו להרדים אותו כי מספיק. הוא קיבל זריקת טשטוש בהתחלה ונשארנו איתו כל זמן שהיה ער עד הטשטוש, עד שלא היה יכול לעמוד יותר. הריח והמראה האחרונים בחייו של אורן המלך אביגדור היו של גבר ואשה שאהבו את הכלב הזה וטיפלו בו במסירות אין קץ. אחר כך יצאנו והלכנו, הוטרינרית נתנה לו זריקה נוספת ועכשיו הוא שייך לגן עדן של הנקניקיות הגדול בשמיים.
עכשיו בבית יש שתי קערות אוכל, אחת של קימה ואחת, מיותמת של אורן. וכשקמתי בבוקר , נזהרתי כרגיל שלא לדרוך עליו כי הוא תמיד היה ישן ליד המיטה שלי ואני תמיד קם בלי משקפיים. ויהיו עוד רגעים כאלה, שאורן אמור להיות פה אבל הוא לא. הוא חסר לי, מאד חסר לי וזה שובר לב.
אורן לא היה כלב ‘מגיב’ יותר מדי, הוא היה כלב אפאתי, הוא עבר דבר או שניים בחייו לפני שהגורל הפגיש בינינו וזה גרם לו להיות אדיש ולא ‘שמח’ במיוחד. הוא לא היה מהמלקקים, אבל הוא ידע לדרוש את האהבה שלו והוא ידע גם להראות אותה מדי פעם כשנחה עליו המוזה. הוא לימד אותי להיות סבלני והוא נתן לי שיעור פרייסלס בחמלה.
אני גם יודע שמתישהו, יבוא רחרחן חדש שניקח מכלבייה כלשהי, כדי שקימה לא תהיה לבד וכדי שהרוח של אורן תשמר. ואני גם יודע, שמתישהו, כלב נוסף בעולם יקבל שם לא פחות מוזר מאורן המלך אביגדור.
מתגעגע, יא מלך.
