לאחרונה, אם לאכול בחוץ, אני משתדל ללכת לבר קיימא. לא רק שהאוכל באמת טעים והתפריט טבעוני וכל זה, אני רואה בזה אידיאולוגיה, לתמוך בעסק עצמאי וקטן.
אני מקפיד לא לקנות ברשתות ורק אם אין ברירה אז לעשות את הפשע הקרוי AMPM או האחרות. לא קונה ספרים בצומסקי אלא רק בחנות קטנה. בכלל, לו היה סופר שהייתי רוצה לקנות את הספר שלו, הייתי מנסה לפנות אליו במייל ולקנות ממנו ישר. מוזיקה, בקבצים דיגיטלים, אני משתדל לקנות באתרי האמנים עצמם או דרך הלייבלים שלהם, כדי להבטיח שהם יקבלו את המקסימום. אני לא אוכל מוצרים מן החי, מעבר לעניין המוסרי הברור, כי אני לא רוצה לפרנס תעשייה נצלנית. את האגוזים והשקדים והצימוקים, אני קונה או בשוק, או בחנות ברמת גן ליד העבודה שלי – לעולם לא בטבע מרקט או כל רשת אחרת, וזה לא רק בגלל העלות אלא בעיקר בגלל הרצון לתמוך בעצמאות.
באופן כללי, אני משתדל להתנתק כמה שיותר מרשתות ומגופים כלכלים גדולים ולעזור ולקנות אצל הקטנים העצמאים. למה? מסיבה ברורה, הם צריכים אותנו. כל עסק צריך את הקליינטורה שלו, אבל בישראל, לקיים עסק עצמאי זו התאבדות. מי שקורא את השורות האלה ומוציא חשבוניות במסגרת העבודה שלו, יודע מה זה להיות עצמאי. ממכם, אגב, אני מצפה במיוחד לקנות אצל הקטנים והעצמאים, כי הם ההשתקפות שלכם, רק בתחום עיסוק אחר. הם סובלים מאותם המיקדמות וצריכים להתעסק עם הטיוח הלאומי.
בבלוג המצוין של דובי קננגיסר, הוא כתב פוסט לפני כמה ימים על ‘יותר ביותר’. על כך שאנחנו נשלם יותר על הספרים אם נקנה בחנויות העצמאיות, ולא במבצעים על המשקל של צומסקי, ועוד דוגמאות אחרות. זה פוסט חובה לטעמי, כי הוא מסביר במדויק איך סולידריות חברתית מתחילה בהחלטות הצרכניות של כל אחד מאיתנו. העלות הנוספת שתעלה לכם הקניה אצל העצמאי לעתים, היא העלות האמיתית של המוצר מבחינתי. העלות המוזלת של הרשת, מגיעה על חשבון משהו. אולי על משכורת העובדים? אולי על תמלוגים ליוצר התוכן? אולי על כל סיבה אחרת שאינה ‘הבעלים הכניס יד לכיס וסיבסד’.
כדי שהבר קיימא יוכל להמשיך להתקיים ולקיים את העובדים שלו, וכדי שהספר השכונתי והמכולת, וכל האנשים האחרים שהם הכלכלה הקטנה שעומדים במרכז של מעגל של כלכלות קטנות אחרות שתלויות אחת בשנייה – כדי שכולם יוכלו להמשיך בדרך הזו, אנחנו כצרכנים חייבים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לצרוך מהם. כלכלה בנויה על שיווי משקל ואיזונים. כך גם הגוף שלנו. והנפש. והטבע. ברגע שנכנסים הרשתות ומצליפות במחירים נמוכים כדי לפתות צרכנים, שיווי המשקל הטבעי נשבר ומישהו מתחיל לשלם את המחיר – וזה לא בעלי העסק. זה בסיסי אבל צריך לומר את זה שוב. מרקס קרא לזה ניצול,כידוע.
קחו לדוגמא את המושג Crowd sourcing, שהפך לשם דבר עם אתרים כמו Kickstarter, הרעיון מתבסס על נפילת מודלים כלכלים ישנים – הבנה שאין גוף שישים כסף על היצירה שלנו ויממן את היווצרותה, ועל כן – הקהל יעשה זאת תמורת הטבות שונות. הזמרת אמנדה פלמר גייסה מעל מליון דולר ככה, רק באמצעות קהל. ואצלנו, דיוויד ברוזה גייס 65 אלף דןלר לעשות אלבום – ישירות מהקהל הנאמן. אין גישור בין הצרכן לספק – מרגש לא?
(צולם הבוקר על ידי עודד רוזן)
רוצים להרים חברת מופת ולהחזיר את הנירמול? הדרך להתחיל היא לקיים את הכלכלה האלטרנטיבית, שהיא בעצם הכלכלה האמיתית. כבר עכשיו שומעים פה ושם על קבוצות שייצרו אקו-סיסטם משל עצמם, או חנויות מבוססות קהילה כמו אחותי. יש להם מטבע משל עצמם או מערכת סחר אחרת משל עצמם, או שקונים את המוצר ישירות מהיצרן בלי תיווכים, כמו במקרה של משקים קופורטיבים ואם יש לכם דוגמאות נוספות אתם מוזמנים לכתוב אותם פה.
אימפריות בהיסטוריה התבססו על סחר בסיסי – אני נותן עז ואתה נותן שטיח, רק שהיום האיזון הזה מופר, הכסף נאגר כדי לייצר ממנו עוד כסף וגם ככה כל הכסף מקורו בחוב, וכך החוב הבלתי נגמר, רק מתרחב ומתרחב.
האחריות היא רק אצלנו. אנחנו הצרכנים ואנחנו הספקים. רק אנחנו יכולים להתחיל את הדרך בשיחרור מהאקו-סיסטם הישן שהובא עלינו כגזרת מציאות, היו גם אתם השינוי הזה וחישבו איך הרגלי הצריכה שלכם יכולים להשתנות כדי לא לפרנס בנק ותאגיד, ואיך אתם ממקמים את עצמכם בתור שחקנים במערכות הכלכליות החדשות, כדי לאט לאט להכניס את הסדר החדש לאג’נדה.
כשמדברים על המהפכות והמחאות שעובדות ולא עובדות, רק המודעות שתוביל למוערבות, תוכיח את נכונותנו כחברה האנושית על כדור הארץ, להשתנות ואני יכול להגיד בלב שלם שאילולא קיץ 2011, הפוסט הזה לא היה נכתב כלל.
מידע נוסף : בחזרה למכולת (מגהפון), דף מאבק המכולות בפייסבוק, חנויות ספרים עצמאיות (אם יש לכם עוד, אתם מוזמנים להשאיר בתגובות)
ובלי קשר, דודו טסה מלך.