חולם על חופשה של אלף שנה

אני חולם על חופשה של אלף שנה ובינתיים ישן כמה שאפשר (ש.גד)

זהו, סילמן נפטר.
מאלמוניות גדולה לסמל מאבק, משה סילמן התאבד ובמעשהו הוא לא ביקש את הצדק הפרטי שלו. הוא צעק ‘בשם הצדק החברתי’, הוא עשה את המעשה בשמו ובשם הכלל. אני לא אגיד אם הוא צודק או לא, מי אני שאגיד על מעשה כזה אם הוא נכון או לא, הוא מה שהוא.

מותו של סילמן הוא נייר לקמוס לחברה הישראלית. חוסר החמלה אל האחר נמצא פה בכל מקום. הוא מתבטא כנגד הזרים כשארגוני סיוע הומינטרי מזוהים על ידי חברי פרלמנט בתור אויבים, הוא מתבטא מהגועל מול החלש, הוא כמובן נמצא במפעל הכיבוש המשגשג שדורך על אנשים אחרים וככה זה בשלטון מקיוואליסטי, אין מקום לחמלה.

החמלה היא חיבור לרגש הפנימי שלנו, והזדהות מהמקום העמוק ביותר עם הרגשה של מישהו אחר. בישראל, הניתוק האישי מהעצמי הוא בלתי נתפס. אי אפשר להיות יצור רגשי במדינת חרב. הנשמה צריכה הגנה, וההגנה היא הניתוק הרגשי. ובמקום שיש ניתוק רגשי, אין חמלה. יש שיפוט, ביקורת, הבעת צער פורמלית אבל לא חמלה.

את חוסר החמלה נראה עכשיו בקרב אנשים שיגידו שהוא אשם בהכל, או שהיה צריך להתנהל טוב יותר או ש’על טעויות משלמים’. אף אחד מהם לא יעצור ויחשוב – רגע, אדם מת. מת. הייתה נשמה בעולם והיא איננה, בגלל טעות או מליון טעויות עסקיות. נראה לנו הגיוני שאדם ימות כי עשה בחירות שגויות.

קלות המוות היא בלתי נתפשת, ובישראל יש לנו הרבה מזה. “צה”ל ירה, ושלושה מפגינים נהרגו”. ככה, פשוט. היו, כבר לא. פושעים, רוצחים, מה שתרצו – הם היו, ועכשיו הם כבר לא. שני אנשים נהרגו בתאונת דרכים. ילד טבע. מרגש אותנו יותר מי הודח באיזו תוכנית. ומופז. מופז מרגש אותנו.

שלום גד ציטט את קפקא ואמר ‘ולמרות שירדתי הכי נמוך שיש, תמיד מתווסף לבור מימד חדש של עומק’.
זה מה שחוויתי כשקראתי את הטוקבקים ושמעתי את הדעות סביב ההצתה של סילמן. ההרוגים מהאוטובוס הם גיבורים ויהי זכרם ברוך. אבל סילמן, מנגד, הביא את זה על עצמו. הישראלי מבדיל בין מת למת. 300 מאות הרוגים ביום אחד בסוריה. זה עובר ליד האוזן. מטוס התרסק לים (נשימה נעצרת), בין הנוסעים לא היו ישראלים (אנחת רווחה).
משה סילמן הפך להיות סמל, אולי ידע שזה יהיה אבל לא בטוח שרצה בכך. הקירבה של סילמן לההפך להיות איור על חולצה, תלויה ברציונל של הציבור המוחה. הפסטיבל של הנרות יכול להסתיים בערב אחד של זכרון, ויכול לההפך להיות זרם של בכי של שבועות. אנחנו פסע מלהיות נוער נרות חדש.
סילמן לא רצה את הבכי. סילמן רצה את האקטיביות. במותו הוא לא ציווה לנו כלום למעט לעמוד על הרגליים ולהלחם את המלחמה שלנו, עד שיכלו כל הקיצים. בשביל עצמנו ובשביל החלשים שלא יכולים לעשות את זה, יהיו אלה חולים, נכים, ניצולי שואה, זקנים, חולי רוח וכל אוכלוסיה אחרת.

כל נהירה שלנו אחרי פסטיבל אבל היא התרחקות ממה שסילמן ביקש להשיג. הוא לא רצה להיות הצ’ה גווארה על החולצה, הוא רצה לתת לכולנו בעיטה בראש ולצעוק עלינו ‘תתעוררו’. זה בסדר שנתאבל ונעשה חשבון נפש עם עצמנו, נחשוב לאן אנחנו הולכים כחברה ומה אנחנו עושים מכאן. אבל האבל לא יכול להחליף את הזעם, והזעם כבר כאן והוא צריך להיות אפקטיבי. לזעום בלי עשיה, זה לשבת באוהל ברוטשילד ולדבר על מה צריך לעשות. אנחנו לא שם, זה שייך לעבר.

פעם, לפני 15 שנה עוד היית יכול להתהדר שבמדינת ישראל אתה יכול ליפול ברחוב ומישהו ירים אותך ושאף אחד לא ישן ברחוב. הימים האלה נגמרו. משה סילמן הוא לקמוס לחברה שהפכנו להיות. הפסדנו בקרב על האדם. הקרב הזה התחיל בכיבוש השטחים והיום זה נמצא מחוץ לדלת שלנו. עצוב. עצוב על מה שנהיה מאיתנו. ועוד יותר עצוב, שהחמלה הפכה להיות עניין של מעט מאד אנשים, והקורקטיות המערבית מול פסטיבלי נרות המוניים, שולטים ברגש. גלגלצ ישימו שירים שקטים, הקריין יקריין בקול נמוך, פרס יגיד כמה מילים, יאיר לפיד יכתוב משהו. ואז נחזור חזרה לחיים שלנו, אלה שמשאירים שני מליון איש תחת כיבוש, אלה שנותנים לניצולי השואה למות בעוני, אלה שהחולשה האנושית היא שקופה בעיניהם. נורא כואב להרגיש ואם אפשר בלי אז למה לא.

עצוב על מה שהפכנו להיות.