הושט היד וגע בם

אבו מאזן הולך לקבל עבור העם שלו, מעמד של מדינה משקיפה באו”ם היום. יום חג לכל הדעות (פרט לדעה הישראלית כמובן), התקדמות מעניינת בנסיון של הפלסטינים לקבל איזושהי הכרה פוליטית מהגוף חסר השינים אך רב הסמליות.
העולם, כצפוי, כמרקחה (או לפחות כך מציירת זאת התקשורת הישראלית שקיבלה מתנה עם תזמון אלוהי, כך שלא תצטרך לחפור יתר על המידה בנפילת המנייה של נדקנר והחקירה נגדו). אותו מתח שליווה את היהודים בני ארץ ישראל בשנת 47, כשהאזינו לרדיו כדי לשמוע את רשימת המדינות התומכות והמתנגדות, התרחש במהלך השבוע ביחס להכרזה הפלסטינית.
כלומר, לא בדיוק אותו מתח. הרחוב הישראלי אדיש לחלוטין לענין ולמעט כל מיני הזויים בשמאל (מה שמכונה היום בטעות ‘השמאל הקיצוני’) וכל מיני פחדנים בימין הקיצוני (מה שמכונה היום ‘הליכוד’) – לאף אחד לא אכפת מהסיפור הזה – וזה לא ממש מפתיע. זה לא מפתיע לנוכח העובדה שלמעט המפלגות שמשמאל למר”צ, הנושא הפלסטיני בכלל לא נמצא על סדר היום. הם לא ממש שם ואנחנו לא ממש אחראים על מה שקורה. במקום זה, מתעסקים בפייסבוקים בהפרשות פיו של דני דנון (“אין הבדל בין חטיפת המטוס לאנטבה לבין המהלך באו”ם”), ובתקשורת הממוסדת יותר בנסיונות הפאתטים של ציפי (איפה היית 15 שנה קונסטנצה, איפה?) לבני לחזור לזירה הפוליטית (והיא תצליח בגדול כי המיינסטרים הישראלי המבולבל תמיד צריך מפלגת שטות להצביע לה).

אז רוב האירופאים, כצפוי, תומכים במהלך של אבו מאזן, כולל בריטניה וזה עניין גדול מאד. ישראל נשארה מבודדת לחלוטין במישור המדיני. ישראל מכרה לעולם שיש לנו עסק עם טרוריסטים ושאי אפשר לדבר עם החמאס – סבבה, נניח שמקובל. ואז מגיע אבו מאזן ועובד על נושא ההכרזה באו”ם, שיש לו משמעות משמעות סמלית גדולה עבור העם הפלסטיני יותר מאשר כל דבר אחר – ומצליח להעביר את העניין בצורה דיפלומטית שקטה.
ואז ישראל לא מתבלבלת וכמובן נאבקת גם במהלך הדיפלומטי הנעים, עם ריח האפטר שייב, ומנסה למנוע אותו ובעצם מעבירה לעולם מסר, שגם כשמדובר על מהלכים לא אלימים ולא טרוריסטים מצד הפלסטינים, ישראל לא יכולה להשלים גם איתם, ועל כן אז לא ברור עם מה כן ישראל יכולה להשלים.
זאת ועוד, כדי לא להצטייר כמפסידי הקרב, ישראל שנלחמה בעניין הזה בשנתיים האחרונות והצליחה להכשיל את המהלכים (במועצת הביטחון), וניהלה קרבות דיפלומטים קשים, עכשיו מספרת לכולם שזו שטות ואין לזה משמעות. אז למה להזיע כל כך עבור משהו חסר משמעות?
כמו בגן הילדים, אחרי שעשינו רוח ויצאנו בהצהרות ו’לא ייתכן’ למיניהם, ברגע שקלטו שהקרב אבוד, שינו את הטקטיקה ועברו ל”טוב, גם ככה זה לא משנה כלום, חחחח, מפגרים הפלסטינים האלה, יאללה רוצו לאו”ם שמום, זה לא רלוונטי, חחחחח”. מכירים את הטון של הילד הפגוע הזה נכון? זה שלקחו לו את הצעצוע ועכשיו הוא מנסה לשחק אותה ילד גדול-גבר שלא אכפת לו והוא מסתדר היטב בלעדיו. אז זו המדינה שלנו.

משמעות ההכרה בהם כמדינה משקיפה, מעבר לרווח לרחוב הפלסטיני ומעבר להזדמנות להצמד לאבו מאזן כדי לחזק אותו ולזמבר את החמאס (כי הרי ישראל לא רוצה את החמאס שם נכון? לא מרוויחים מהם בפוליטיקה הישראלית), היא משמעות משפטית. כמדינה משקיפה, הפלסטינים יכולים לעתור לבית הדין הבינלאומי כנגד ישראל, ולהלין על פשעי מלחמה, התנחלויות ומה שלא ירצו. אבל גם הישראלים עכשיו יכולים לתבוע ובצדק, את מחיר הטרור הפלסטיני. חבל שלא מספרים את זה לציבור.

במקום שישראל תזנק בחיבוקים על אבו מאזן ותעודד אותו ותוכיח לעולם המערבי ולעולם הערבי, שמהלכים פלסטינים שאינם בדרך ההתנגדות המזוינת, מקבלים גב ועידוד מישראל, שרוצה לקיים את הבטחת בר אילן של הראיס הישראלי – ישראל עושה בדיוק ההפך. מתנהגת כמו נמר פצוע בכלוב, ומוכיחה למערבים ולערבים את אפסיותה הפוליטית. ככה זה כשמי שמנהל את המדינה תקוע בין שר חוץ עם תיקים מעל הראש לבין סמן ימני בדמות נפתלי בנט.  ישראל מצליחה לפספס מהלך דיפלומטי היסטורי שמוגש לה כאן על מגש. הושט היד וגע בו. אפילו לא היינו צריכים להיות אקטיבים בשום צורה. רק להשכיל לראות מראש שהבקשה הפלסטינית תעבור, ולהודיע ‘אנחנו תומכים’. זהו. אפילו לא לנסוע לאו”ם. חסכנו את הכסף על הטיסה והמלון – רק להגיד בשקט, בחריקת שיניים, ‘יאללה בהצלחה עבאס’. אפשר יהיה, כמובן, לשלוח ללשכת עבאס איזו בונבוניירה.
אבל, נמר פצוע הוא עדיין נמר ויש לנמר כבוד עצמי. ובזה סגרה ישראל את דלת הזדמנות הפז על האצבעות שלה. שוב.