כשיצאנו לרחובות שוב ב-2012 קלטתי שאיציק שמולי לא מונע משום מטרה פרט לטובתו האישית. התובנה נפלה עלי כבר שנה לפני כן בהססנות שלו אבל התקבעה עם ההתנערות המהירה מאד של הסטודנטים מאותה הפגנה שהשוטרים דפקו מכות למפגינים ומישהו שבר חתיכה מהשמשה של בנק הפועלים.
כשהסגן שלו התפטר והתחילו לראות סטודנטים בהפגנות עם חולצות שמולי לא מייצג אותי, אפשר היה להבין שגם מבפנים הוא נראה מסריח, אפילו מתארגנת אגודת סטודנטים חדשה, כזו שלא דבק בה הסירחון הפוליטי. ב-2012 גם קלטתי שסתיו שפיר מתחילה לג’עג’ע, כל מיני שמועות רצו סביבה, פתאום היא החלה להיות ב’הפגנות האחרות’, כאלה שהיו מונעות אינטרס וממומנות על ידי כל מיני גופים שלהם ולמחאה החברתית האותנטית אין כלום. חוצמזה, כולם קלטו את הקרע בינה לבין דפני.
כשהתבשר ששמולי את שפיר רצים בפריימריז במפלגת העבודה, זה היה מתבקש וצפוי.
אבל אחרי כל הסלידה שחשתי משניהם, לא התכוננתי לסלידה הגדולה באמת שהסרטון הזה פה למעלה העלה בי. קבס, אולי זו מילה טובה יותר. יושבים שם שני אנשים שתיעלו את המאבק הציבורי של כולנו, לטובתם האישית, ומספרים בערגה על התקופה הוודסטוקית הזו שלהם, כשהם עלאק הנהיגו את הרחובות.
כמובן שבתמונות ובקטעי הווידאו המשולבים בסרטון, לא רואים אף אחד אחר חוץ מהם. אין דפני, אין ‘לא נחמדים’, אין פעילי מפלגות, אין כלום. מי שהנהיג את המחאה היו רק שניים, איציק שמולי וסתיו שפיר, בסרטון שנועד לבשר לציבור ‘אנחנו הנהגנו את הרחוב, עכשיו ננהיג את הרחוב מתוך הכנסת’.
(אפילו לצחי הנגבי יש יותר טגריטי מכם, שמולי ושפיר)
בצורה אירונית ודוחה כאחד, הסרטון יוצא יום אחרי שדפני ליף הוזמנה לבית המשפט (שימוע שנדחה לאחרי הבחירות בסופו של דבר), בגין התקרית שבה חטפה מכות משישה גברתנים עלובים תחת פיקודו של ראש הלהק רון חולדאי, כשבאה להצית את אש המחאה שוב.
דפני עשתה את זה. לא שמולי, לא סתיו. אותה דפני, אגב, סירבה למכור את הערכים שלה לפוליטיקה, אפרופו טגריטי.
אז יושבים שם אחד שנוחי דנקנר שימן אותו ב-800,000 שקל שהעביר לפרויקט לוד המתייהדת שלו, ושיובת שם אחת שהצטרפה לעבודה (על פי מקורות זרים) הרבה לפני שהציבור ידע מזה, אבל המשיכה ‘להנהיג את הרחוב’.
ושניהם, שגזרו אחלה קופון על הציבור, באים לשכנע ש’מה שמתחיל ברחוב ממשיך בקלפי’. עם הרקורד הזה הם פותחים את הדרך הפוליטית שלהם. אולי זה מסביר קצת את תחושת הקבס שלי