דע את עצמך: פוסט ליום השואה

משנה לשנה אני מבין יותר את מיקומו של יום השואה אצלי במערכת הריגשית. אני מבין שהכוונות טובות, הביצוע, לאורך זמן, לא מוכיח את עצמו. הלקח שלי מהשואה, כמו מהתנהלות יומיומית בסופרמרקט וביחסים עם בת הזוג, ההורים, החברים, היא אותה המסקנה. דע את עצמך.

לדעת את עצמך זו לא מטרה, זהו תהליך יומיומי של בחינה ובקרה, לא ביקורת, של המעשים ושל המילים שלנו. לנסות לא לקלקל ואם כבר קלקלת, לזכור, כמאמר א.בנאי, שאפשר גם לתקן.

לא נוכל להחזיר את המתים, וכפרטים אנחנו לא יכולים ‘לעמוד חזק מול האויב’, למרות מה שנרצה לחשוב, מעט מדי בעולם הוא בשליטתנו.
אנחנו כן יכולים לשאוף להכיר את הסבל הפרטי שלנו. לדעת איפה הבורות (borot) שלנו ולנסות להבין איפה הבורות (borut) שלנו לגבי עצמנו, במקומות שאנחנו לא יודעים את עצמנו. בורות אינה טיפשות, בורות היא אי-ידיעה ויש לנו טונות ממנה.

ההכרה של הסבל הפרטי שלנו, איש איש וסבלו, יכולה להכניס הרבה אהבה וחמלה שלנו לעצמנו. מכשזו תכנס, ומעבר לעובדה שנרגיש טוב, זה יכבה אצלנו רגשות שנאה ותסכול – וגזענות בין היתר. מי שטוב לו ואינו חש בסבל באותה השניה, לא יתגזען ולא יבקר ולא ירמוס אף אחד אחר. כן, זה מאד פשוט. קל לשנוא יהודים כשאתה מרגיש שהפסדת במלחמת העולם הראשונה, כמו שקל לשנוא ערבים על כל מחבל מתאבד כמו שקל לשנוא הומואים כשהעיר חסומה בגלל מצעד הגאווה.

הגדרת הסבל היא חמקמקה והשפה העברית לא עושה איתה חסד. סבל אינו בהכרח סבל איום ונורא סטייל להיות חמש שנים באושוויץ. סבל יכול להתפרש גם כאי נוחות כלשהי, טרדה, לחץ או כל דבר שאפשר להכניס אותו תחת dis-ease. סליחה על האנגלית, היא עוזרת כאן.
הסבל אינו חייב להיות מצב סטטי לאורך זמן, הוא יכול להיות ענין של השעה האחרונה.
אם נדע לדעת את עצמנו, נוכל לראות את המילים והמעשים שלנו ואיך הם מושפעים גם ממשהו שקרה לפני שעה.

יום השואה, ככל שעוברות השנים, מאבד את אחיזתו בטקסיות הלאומית הזו. צפירות, סרטים, גן השקמים ברדיו, כל אלה הפכו עבורי לסמליות שהקשר בינה לבין הערכים שאפשר ‘להרוויח’ מסיפור השואה – היא עמומה. אפשר להתווכח האם יום זכרון לאומי הוא דבר שמעקר את הערכים ומסמן וי ליד ‘זכרון’ או שיש בו ערך אמיתי, אבל במקום ליפול למלכודת הזו שאני נופל בה כל שנה מחדש, אפשר אולי לדבר על הדבר החיובי הזה – דע את עצמך.

זוהי הזדמנות טובה, ממש כמו בכל יום אחר ובכל רגע וסיטואציה בחיים, ויש טונות כאלה, להתבונן פנימה ולבדוק מהו הסבל שלנו. זה לא קשקוש ניו אייג’י, זו הסתכלות על החיים ממבט לא ציני שרוצה לבדוק איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר לעצמנו ולסביבה שלנו. אפשר להיות טבעונים, להתנדב אצל קשישים, לעזור לילדים, לקדם רעיונות, לתרום כלי נגינה, לצאת להפגנות, אבל בעיקר, להיות ערים.
להסתכל פנימה ולהבין איך אנחנו מגלמים, בזעיר אנפין, סבל אנושי קטן וגדול. במקרה שלנו, הסבל הזה יוצא בצורות מסוימות. במקרה של אחרים בשנות הארבעים בגרמניה, הוא יוצא בצורות אחרות. הסבל שם, תמיד היה ותמיד יהיה. רק הבנה שלו תאפשר לאהבה, חמלה וסבלנות להכנס.

מי שרוצה שהשואה לא תקרה שנית לעולם, עליו להתחיל בעצמו ולתת מקום לאהבה, חמלה וסבלנות הזו. אני באמת מאמין שזה הסיכוי היחידי שלנו. מה שיש לנו זה את עכשיו בלבד – ויש המון מה לעשות.

פרח

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>