אסופת נקודות בדרך לשום דבר

סבלנות.  אנחנו לא סבלניים. אנחנו לא סבלניים בכמעט כל תחום בחיים שלנו. אנחנו לא סבלניים בכמעט כל תחום בחיים שלנו והכל מצריך סבלנות. אנחנו לא סבלניים בכמעטו כל תחום בחיים שלנו והכל מצריך סבלנות כי הכל הוא תהליך.
התהליך, אפשר להסתכל עליו ולחכות שיסתיים, מעיין אוטומט שנובע מכך שאנחנו לא סבלניים, אבל שווה להתעכב על האופציה השניה – התבוננות בתהליך, תוך שהוא קורה, עם הרבה פחות מחשבה על סופו. הסוף הוא נקודה בזמן שעוברת, התהליך הוא אסופת נקודות שיכולות להיות אינסופיות בדרך לשום דבר.
יש כמה פחדים פופולרים ביותר שמשותפים לבני האדם והם שוכנים לנו בגוף ובתודעה. אחד מהם הוא הפחד מהלא נודע, הנקודה החמקמקה הזו בסוף התהליך.
אדם צריך לעצור דקה ולשאול את עצמו, במידה והלא נודע הוא אכן לא נודע, מהי התועלת בפחד ובהסתכלות על אותו שלב סופי חמקמק שאנחנו לא יודעים עליו כלום? האם לא עדיף להתבונן במצב הנתון של שניה זו ממש, כי השניה הקודמת כבר חלפה וזו שתבוא עוד שניה, בין כה לא ידועה?

dead-end

העולם המוזיקלי היצירתי שלי בשנים האחרונות, אין בו שירים, אלא רק אינסטרומנטל, אין מחשבה מראש וידיעה, כי אם קידושה של שניה בזמן והעמקה בה, חיפוש. התמכרתי למוזיקה הזו, שמכונה ‘אקספרימנטל’, זו שכל תפקידה הוא מחקר ונסיון. המושג ‘טעות’ הוא מאד נזיל במוזיקה כזו, בכל טעות יש תו אחד נכון ולפעמים הוא עושה את כל ההבדל. יש משהו משחרר מצד אחד בנגינה ספונטנית, חסרת קווים מנחים, שהמילה שתתאר אותה בצורה הטובה ביותר תהיה ‘אפשור’, ומלחיץ מצד שני כשקופצת עליך המערביות הפרודקטיבית הזו, המקדשת תוצר, שורה תחתונה, נקודה שבסוף תהליך. אנחנו לא יודעים כמה מההתחלות האלה נגמרו בקיר וכמה נגמרו באוזניים שלכם. אנחנו גם צריכים להסתכל על המושג ‘קיר’ בזהירות רבה. האם הקיר הוא באמת ‘אין תוצאה’? האם מוזיקאים לא לומדים משהו מהדרך הארוכה או הקצרה, המהירה או האיטית לעבר הקיר הזה? וכמאזינים, אם כל מה שעברתם היא דרך, רק דרך, האם החוויה הייתה פחות עמוקה?

ברור לכולכם שלו הייתם ילדים בני חמש, וסביר שעמוק בפנים אתם עדיין כאלה, הייתם נהנים מספונטניות גדולה במשחק חסר מטרה שכל עניינו הוא הנאה של אותו הרגע. אבל מתישהו במרוצת השנים, החוויה הזו נגוזה. המערב השתלט, הכסף הגדול, אשליות ההצלחות הגדולות, הרצינות התהומית והכל נהיה מדיד ולאט לאט גם הכיף נגמר שם.
הנסיונות לחזור פעם ביום להיות ילד בן חמש שוב ולחזור למשחקים האלה, עולים בתוהו כי המבוגר האחראי שם מוריד כאפה מצלצלת וצועק עליו להתבגר. ההתבגרות, בהקשר הזה, היא איזו ‘תוצאה’. וזה די חבל.
המיידיות הרגה אותנו. המוזיקאים מחפשים גישור מרחקים לעבר ה’תוצר’, המאזינים חסרי סבלנות ללכת את הדרך. ויותר מדי אנשים כבר לא יכולים לסחוב קולנוע אירופאי איטי. אני כמובן, מדבר בכלליות.

האקספרימנט, מקדש תהליך. מוזיקה אקספירמנטלית מקדשת את המסלול הזה, שמשנה צורה לפי כיוון ההליכה (כמאמר הרב הגדול שלום גד). היא לא מחפשת לה תהילות ותוצאות ואולי זו הסיבה גם למימדי ה’הצלחות’ במובנן הכלכליפופולריות הנמוכים שלה. היא מחפשת להיות ברגע, מבלי ‘לדעת’. רק לשאול. פעם אלברט בגר אמר לי ‘אני לא מוזיקאי שמוצא, אני מוזיקאי שמחפש’. נזקקתי לכמה שנים בכדי להבין את זה, אבל מי שבוחר בדרך המחפשת והלא מוצאת, משחרר את האחיזה באמיתות וברצונות וברצינות, יתכן שירוויח ובענק ויהנה מהרבה פחות לחץ בחזה. החבר’ה ב-Free Jazz הבינו את זה. תשאלו את ארצ’י שפ או את קולטריין לאן הם רצו להגיע. פרעה סנדרס יגיד לכם שהאלוהות שעוברת לו בגוף היא הדבר האמיתי בכל הסיפור ושאלבום זה רק מוצר.

ולא שזה קל. אוהו, זה לא קל. בכל פעם שהלהקה שבה אני מנגן, Farthest South, מקליטה ו’זה לא יוצא’, קופצת עלי המערביות הפרודקטיבית הזו שמודדת זמן אולפן ועלות הטכנאי והסופ”ש ש’מתבזבז’ ובסופו של דבר לא יוצאת מוזיקה שאנחנו עומדים מאחוריה. וכל פעם מחדש החברים בלהקה מאזנים מחדש ומזכירים לי להרגיע ולשחרר את האחיזה ולקדש את השניה, את הרגע, את התו המסוים שעליו חוזרים במשך 6:32 דקות, כי הוא טומן בחובו אמת שמוטב לנו לנסות להפסיק ‘להבין’ ויותר ‘להתמזג’.

זה לא טור על נו אייג’, זה טור על מוזיקה אקספירמנטלית. הסבלנות שאובדת אט אט לאנושות, מתבטאת בכל דבר ואנחנו מפספסים, לא מאטים, לא שמים לב לפרטים ויש שם המון יופי כשעוצרים דקה, מפקסים את המבט בתמונת התלת מימד ופתאום מגלים את החללית שחבויה שם. אבל חייבים לעצור, לנשום דקה, ולהתבונן בתהליך ולתת לו את הכבוד. אם כיוצרים ואם כמאזינים. אין שום מקום שצריך להגיע אליו שם בחוץ, יש רק את הדרך אליו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>