השיר המצורף הוא של ברט ג’אנש, Let Me Sing, על ויקטור חארה, במאי ואקטיביסט צ’יליאני שנרדף על ידי השלטון ובסוף הוצא להורג כשירו בו ארבעים כדורים ממכונת יריה.
אניווי, אז את קרן נויבך ניסו לצנזר על ידי נסיונות פיטורין של עורכת התכנית ושל קרן עצמה. שאלו את עצמכם למה פתאום, תכנית ותיקה, למה שירצו לפטר אותן? אה, התשובה היא מינוי הנהלית רשות השידור החדשה, בכיכובם של המנכל יוני בן מנחם ומנהל קול ישראל מיקי מירו. כידוע, רשות השידור ממומנת על ידי המדינה, כמו כל שידור ציבורי בכל מדינה. אותה רשות השידור שניסתה לסגור את קול המוזיקה (כי מי שומע מוזיקה קלאסית היום), הורסת בשיטתיות את הארכיון הטלוויזיוני הנפלא שלה, גורמת לערוץ הראשון להראות כמו 1987 (למרות התכנים הטובים שקיימים שם, ואף אחד לא יודע מהם). רשות השידור, שנמצאת תמיד בגרעון, 130 מליון שקל, לא משהו מטריד מדי, 130 מליון שקל מכספי הציבור כמובן, שאף אחד לא יודע מה קורה איתם. כמובן שהנהלת רשות השידור תרוויח את המשכורת שלה וכמובן שהיא תשים קצוץ על כולם.
השידור הציבורי עובר מהפכה בשנים האחרונות, בכל העולם. תפקידו ההיסטורי של השידור הציבורי היה לשדר תכנים ממלכתיים, מתווכים מאד, טבולים בפרופוגנדה ובעיקר משרתים אינטרסים לאומיים, הן בשביל הרגעה לאומית והן בשביל הלחצה לאומית כשמנהיג בעל ביצי שור מחליט שזה הזמן לפרובוקציה בצורת מלחמה או מיסים או השד יודע מה. אבל בשנים האחרונות, השידור הציבורי ננגס על ידי ריבוי ערוצים, רדיו וטלוויזיה והאח החדש בדוגמת פורטלים באינטרנט, והציבור יכול לבחור. והציבור הישראלי בחר כל דבר פרט לשידור הציבורי והחל מצביע ברגליים. ועדיין, רשת ב’ נשארה כמו סמכות אקטואליה שאין עליה ויכוח ובתוך כל זה נשארה דמות אחת מרכזית, קרן נויבך, שמסמלת הגינות ויושרה. היא בעצם סוג של בני בגין (סליחה קרן) – אתה יכול לא להסכים עם הדעות שלו, אבל אתה לא תחשוד באותנטיות שלו.
הרי זו מכת מוות לתכנית. נויבך חכמה ואני בטוח שהיא תוכל להתגבר על האיש, אבל זה כל כך ברור שהתכנית תהפוך להיות מפיתחון פה למרואיינים, שנעזרים בעדינות בנויבך כמנחה, להיות תכנית ויכוחים נוספת, כאשר צד אחד בעיני מסמל את ההבנה והשכל, והשני מציין את האקסהבציוניזם. ואתם יודעים, אקסהבציוניסטים תפקידם לקדם ולחשוף ולהציג את עצמם. בשביל זה מנחם בן הלך לריאליטי, אבל כשנויבך מראיינת אנשים ממאהל ארלוזורוב, מאהל מחוסרי הדיור שאין להם כלום זולת פיסת האדמה וחתיכת בד מעל הראש – המחשבה על הידיים הגסות של מנחם בן שידחפו לתוך מדפי החרסינה של הנושאים האלה, עושה לי בעיקר חררה.
צריך שיהיה לכולכם אכפת מזה. גם אם אתם לא מאזינים לתכנית. זו דרכו של השלטון להכניס לתודעה שיח אחר, מפורק מביקורת, שיח שעיקרו, במפתיע, הפרד ומשול, אותה שיטה ידועה של השלטון הזה. אתם כמובן יכולים לכסות את העינים ולדמיין שזה גשם, אבל זה לא. אלה אגלי הזיעה מבית השחי של מיקי מירו ויוני בן מנחם שקיבלו הוראות ברורות, נטרלו פצצות. ועם המשכורות של הקודקודים ברשות השידור, גם אני הייתי מצטרף לחיל ההנדסה מחר בבוקר.