אני קורא אנשים שכותבים שהם מצרים על מותם של אנשים, חיילים או ילדים או חפים מפשע. במשפט הבא אני קורא את ההסבר, מתחיל ב ״אבל״.
״כואב לי על כל חייל שנהרג אבל אין מה לעשות כי…״ או ״ברור שכואב לי על הילדים בעזה אבל מה לעשות ש….״.
מציע תרגיל של בוקר- אומרים שכואב? תכאבו שתי דקות בלי להסביר לעצמכם שהכאב הזה הגיוני ותקין ושהוא מחויב מציאות ושאין ברירה. סתם תכאבו, כי זה אנושי וזה מה יש כרגע בלב. ברגע שהשכל נכנס שם, הלב מתקהה. נסו לכאוב יותר ולהסביר פחות. גם אני אנסה.
הרשו לעצמכם להיות קצת חסרי אונים בתוך הכאב שלכם.