כשאנשים אוהבים את הקבוצה שלהם והאדמה שלהם יותר מאשר את החיים עצמם, על מורכבותם וגיוונם, נכנסת התחלואה למעמקים ומכרסמת את הדברים שנמצאים בשורש, עד שנשארים כמה עלים רנדומלים לקיים קשרים ביניהם ולזכור שהם שייכים למשפחת הצמחים ושתכלס, ‘בהתחשב במצב העץ’, דווקא סביר במצב הקיומי. רק בחושך, דליה מדליקה אותנו עוד בזמן סייסטה מקומית שענינה העברת זמן ופטפוטי סרק על מצב העץ.
יש גזעים שכולם אומרים שהם חולים מדי כדי לחיות אבל הרצון שלא להפרד מהם כי פעם בנינו עליהם בית בגובה שלושה מטרים מהאדמה, מונע מאיתנו לעקור אותם, ולפעמים גם אי אפשר כי השורשים עבים מדי וקבורים באדמה וצריך להביא דחפור עצום לחצר האחורית. ויש עצים שיש להם תקווה לריפוי החולי, אבל אין כסף לתכשירים כי פוצצו אותם על פורנוגרפיות שונות ועל ג’אנק פוד לגוף וג’אנק פוד למוח.
ובסוף חותמים את השיח בתובנה שג’ורג’ האריסון כתב אי אז, שאתה מבין שאתה קטן כל כך קטן והחיים ממשיכים איתך או בלעדיך. בצילו של עץ לתפארת, או במחשכים של מקלטים מרקיבים