רוחב לב מפסגות האולימפוס

אני מאד אוהב לשמוע את ח”כ טיבי (רע”מ-תע”ל). אפשר להתווכח על הסגנון שלו (שאני לא נפגע ממנו גם כשהוא מתלהט) אבל כייף לשמוע אותו תמיד מציג את הצד השני. את הצד ‘שלנו’ אני מכיר היטב, 12 שנות מערכת החינוך הישראלית+צבא +ביקור המחנות בפולין הטמיעה בי מספיק את הצד שלי.
אני לא אוהב את הלאומנות של טיבי. לא כי הוא ערבי. אני לא אוהב צידוד בלאומנות גם בקרב היהודים, למרות שלראות את המשיחיה של הימין יכול לספק לי רגעים של צחוק בלתי נשלט לפעמים, אני נרתע מלאומנות.
יחד עם זאת, אני מכבד את הלאומיות שלו, שלפעמים מוציאה ממנו לאומנות, כי אני חושב שכשאתה במיעוט בתוך דיאלוג שעוסק במיעוטיות שלך, זכותך וחובתך להאחז במרכיבי הזיהוי הרלוונטים שלך. כלומר, בשיח ישראלי-פלסטיני, המיעוט הפלסטיני חייב להצמד ללאומיות שלו ולצעוק אותה ולדרוש את השיוויון שמגיע לה.
ויחד עם זאת, בשיחה מקבילה לחלוטין, אני רוצה שהלאומנות של המיעוט, כל מיעוט, תתבטל, וגם לאומנות הרוב כמובן, למען שיח על שיוויון נטול מרכיבי זהות לאומיים, אבל אני גם יודע שאני מדבר אוטופיה וסביר שעיניי לא יראו מציאות כזו לעולם. מקווה שנכדיי אולי כן.

הבוקר, ח”כ טיבי התארח בתכנית הבוקר, אצל גיא מרוז ואלי ראכלין כמגיש אורח (בד”כ מקריא את חדשות המבזק). הפורום היה קלאסי לטלוויזיה. יושבים יוסי יונה (אין קשר משפחתי), ח”כ כרמל שאמה ואדם שלישי שברח לי לגמרי מהראש מי הוא היה. מולם, ישב טיבי. שלישיה יהודית מול הערבי. זה בטח לא מכוון.
בשלב מסוים פונה מרוז ואומר לטיבי ש’אנחנו בטח תכף נקבל המון תגובות בפייסבוק על זה שאנחנו מארחים אותך, תגיד, למה בעצם שונאים אותך כל כך?’ מסוג השאלות האלה, שאתה רוצה להרביץ למסך כשאתה שומע אותם. אז טיבי מדבר כרגיל על זה שהוא אומר את הדעות שלו וכו’ וכו’ (ובסאבטקסט יושב ‘ומי שלא בא לו הדעות שלי, יכול ללכת קיבינימאט׳) ומראים לטיבי את הוידאו שלו מאוני’ בר אילן כדי לעמת אותו עם הנחת היסוד שהניח מרוז על השולחן (ששונאים את טיבי). ואתה מתחיל להבין שאין בעצם משהו קונקרטי שבשבילו זימנו את ‘הערבי’ לאולפן (שבוע שעבר עשו את זה עם חנין זועבי, אבל אז היה תירוץ טוב בעקבות נסיון הפסילה וכו’).
ניסיתי לפשפש בזכרוני אם מתישהו הביאו את יובל שטייניץ (הכנס כאן כל ח”כ ישראלי אחר) ושאלו אותו ‘למה בעצם הציבור שונא אותך כל כך’, אבל אני מודה שלא מצאתי.

טיבי עוד ניסה לדבר על הפעילות הפרלמנטרית שלו ועל מה שהוא עושה במסגרת העבודה שלו, כשהוא פחות ערבי, אבל מה לעשות שאת תכנית הבוקר זה לא ממש מרשים ויותר חשוב לעסוק בפיקנטריה (מניח שאם היו מביאים את אהוד ברק, היו שואלים אותו למה הוא חושב שהציבור  שונא אותו, אתם יודעים, פיקנטריה).
ואז אחרי שמראים את הוידאו שבו טיבי צועק על הסטודנטים ‘אם הידיים שלי מגואלות בדם, אני יילדתי ילדים יהודים עם הידיים האלה, וחלקם גדלו להיות חיילים שהרגו ילדים פלסטינים’ (ציטוט כמעט מדויק), ראכלין היה נראה קצת מעורער ואמר לטיבי ‘שמע, אתה צריך להגיד תודה שבמדינה שלנו נותנים לך להגיד דברים כאלה’.

בנקודה הזו כמעט נחנקתי.

טיבי לא התבלבל לשניה וצעק על ראכלין, שזוכה לפרס הטלוויזיה לאפס טקט לשנת 2013 ‘האם זה בגלל שאני פלסטיני? למה לשאמה אתה לא אומר את זה?’. ראכלין מצידו מתחיל לגמגם שגם לשאמה יש מזל, או משהו כזה, נסיון להכניס את גאוות הדמוקרטיה הישראלית לחדר ולהנחיל אותה על כל היושבים, שכולם ירגישו ברי מזל שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים במדינת ישראל.

אז לא, טיבי לא צריך להגיד תודה על זה שהוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, זו מהות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה לא ‘מעניקה’ זכות דיבור. עצם קיומה, הוא עצם קיום זכות הדיבור החופשי. קונספט קטן וחשוב שראכלין, כמו רוב אזרחי ישראל לא מבינים – ישראל לא בפוזיציה של ‘להעניק’ משהו למיעוט שבה, היא לא ‘מעניקה’ זכויות אדם ואזרח ,והיא לא ‘מעניקה’ זכות דיבור. כל מיעוט שנמצא בישראל צריך להיות שווה זכויות מעצם הגדרתו כאדם (ואני לא נכנס אפילו לשוויון זכויות מול חיות כי אני יודע שזה כבר מגה-שמאלני טבעוני מצידי ועכשיו עוד מוקדם בבוקר).
זו ההתנשאות הישראלית הלאומנית שמשוכנעת שברוחב ליבה, היא במקום מורם ונישא שיכול להעניק את הטריוויאלי (וכן, זה טריוויאלי), למיעוט שלה. זו התפיסה הרעה והחולה ביותר בישראל.

טיבי צריך להתבייש על הכרזה הזו, לא כי הוא ח”כ בכנסת ישראל, אלא בגלל הבוז לסמלים של הצד השני (ואם המצב היה הפוך הוא היה יוצא ומגנה וכועס – ובצדק).
ראכלין, בתור איש טלוויזיה, צריך לא רק להתבייש בעצמו על חוסר הטקט שלו, הוא צריך לעשות בדק בית טוב טוב ולראות אם הוא יכול לשמור על קו נייטרלי, גם כשיושב מולו מישהו שהוא יכול להתפוצץ מכעס על העמדות שלו.