בואו נדבר על מוזיקה וטכנולוגיה, נושא שמזמן לא דיברתי עליו.
הפעם האחרונה שנכנסתי בזה, הייתה בפוסט ‘אל תעבידו אותי קשה ואל תגרמו לי לחשוב‘, שעניינו היה איך תעשיית המוזיקה הישראלית הוותיקה משתדלת לעשות כל שביכולתה, לא לאמץ את הטכנולוגיה ואת החידושים האחרונים (של עשר השנים האחרונות, כן?). הפוסט הזה יהיה מעיין המשך לפוסט ההוא.
חו”ל, זה פה ממש ממול.
אחרי שסטיב ג’ובס הציג את מכשיר האייפוד שלו לפני כעשר שנים וטרף את שוק המוזיקה על פיו, כשהציג דרך צריכה, הפצה וקניה חדשים של מוזיקה, נכנס עולם המוזיקה לאטרף של חיפוש מודל הכנסות חדש ממכירות, אחרי שהדיסק החל לנפוח את נישמתו לאט לאט. לא נכנס שוב לסיפור אייטיונז והשירותים האחרים, אבל נגיד בקצרה שהקהל הבהיר ברגליו ובאגודליו, שהוא בעניין של דיגיטל, לא צריך דיסקים, קונים מוזיקה דיגיטלית ומאחסנים אותה על דיסקשיח של טרהבייט וכולם שמחים.
בשנים האחרונות נכנס שחקן חדש לזירה, שרותי ה-Streaming. בקצרה – אדם עושה מנוי על שרות דיגיטלי, שמחזיק ים של תוכן על שרתים בקנזס או ביריחו או בניו זילנד, והוא יכול לצרוך ממנו תמורת תשלום חודשי נמוך מאד.
למשל, בארה”ב קיים שירות סרטים וסדרות בסטרימינג בשם Netflix שתמורת 9.99, מתי שרוצים פותחים את המחשב, בוחרים סרט לצפות וצופים, על המקום, בלי להוריד ובלי לחכות.
פתרון מעולה לגחמות רגעיות, פשוט, קל ונוח וחוקי וכולם מרווחים ושמחים שוב.
גם בשירותי המוזיקה יש שירותי סטרימינג. הכל התחיל עם פנדורה עוד בתחילת שנות האלפיים, ניתן היה לחפש שם של אמן והיינו מקבלים חלון האזנה למוזיקה שלו\שלה ומוזיקה נוספת – זה היה הבסיס לסטרימינג.
מאז ראש הממשלה נתניהו נבחר איכשהו לקדנציה נוספת ואולמרט יצא זכאי מכל הרפש שיושב לו על הכתפיים, והתפתחו שירותים מתוחכמים הרבה יותר, עת שהאינטרנט הפך להיות יותר מהיר, יותר נגיש ובעיקר – נמצא ביד של כל אדם שיש לו משהו שנראה כמו סמארטפון.
התפתחו שירותים נוספים כמו Rdio,Mog, Pandora, Jango,Deezer אבל בעיקר, נכנס שחקן חזק במיוחד לזירה ושמו Spotify. ספוטיפיי דישדשו כמה שנים בשוק האירופאי בקטנה לגמרי עד שלקחו החלטה אסטרטגית לאכול את השוק האמריקאי. הם סגרו דילים עם הלייבלים הגדולים ביותר, כדי לקבל המון תוכן לשירות שלהם, ולצפות למשתמשים שיגיעו בזכות קלף התוכן. זו לא חוויית המשתמש הטובה ביותר, ולא העיצוב, ולא התחכום שבשירות, אלא התוכן עצמו. אנשים רוצים לשמוע מוזיקה, זה הבסיס לשרות, אז הם נתנו לציבור מוזיקה, והרבה ממנה.
המודל שלהם פשוט. אתה יכול להאזין חינם למה שתרצה כמה שתרצה, ופעם בכמה שירים נתקע לך פרסומת נורא מבאסת באמצע של אלבום מושלם כמו, נניח A Love Supreme – ואתה יכול לשלם 9.99 ולקבל את ספוטיפיי גם במובייל וגם בדסקטופ – בלי פרסומות.
המודל הכלכלי שלהם בעייתי בגלל כמות משתמשי החינם הגדולה אמנים מרוויחים מזה גרושים אבל אנחנו נגיע לנושא הזה בהמשך. סקירה על ההבדלים בין שירותי הסטרימינג השונים אפשר למצא כאן.
הפופולריות של שרותי סטרימינג כל כך גדלה, עד שב-2012, לראשונה, ההכנסות מדיגיטל יעברו את ההכנסות ממכירות פיזיות. למעשה, קצב גידול השימוש בשירותי סטרימינג על פני מכירות דיגיטליות של קבצים, הוא פי ארבע. השנה, הצפי הוא ששירותי הסטרימינג יכניסו 413 מליון דולר, מכירות קבצים 2.2 מליארד דולר ואילו מכירות הפיזי יצנחו שוב, הפעם בתשעה אחוזים. אם המגמה עוד לא מספיק ברורה לכם, הסתכלו בגרף הזה (מקור: Hypebot)
הנגישות המדהימה למוזיקה ותוכן, היא דבר שברגע שהוא מתגלה לך, אתה לא מבין איך חיית לפני כן. הרגלי הצריכה משתנים, ואתה גם נהיה קצת חזיר, כי השפע יכול באמת לטמטם לך את הראש. אני לא קניתי דיסק כבר שנתיים אם לא יותר, כי פשוט אין סיבה. המוזיקה שלי קיימת בדיגיטלי, אם בקנייה של קבצים (אני לא מוריד פיראטי) ואם דרך סטרימינג. מעבר לכך, אם ממש בא לי לשמוע מוזיקה שאני כבר מכיר ואוהב, נניח רוברט ג’ונסון, אני פשוט אקיש את שמו בספוטיפיי ואקבל את מה שאני רוצה לשמוע, כפול מאה ואגלה שיש דברים שאני לא מכיר. דברים שאין בספוטיפיי בגלל עניני זכויות, כמו למשל, לד זפלין, כן יהיו בשירותי הסטרימינג הישראלים ומיד נגיע אליהם.
צילום של כמה מסכים, ויש עוד המון אלבומים תחת הערך שלו.
בהמשך לנושא הנגישות, ברור לכם שזה ש(א.) הקטלוגים האלה קיימים און ליין, ו(ב.) אנחנו חיים באינטרנט – מה שמוליד את (ג.) אפשר לבצע קישוריות מדהימה בין אתרים לשרותי מוזיקה. למשל, אם תכנסו לאולמיוזיק.קום , אחרי שתקראו על אלבום או אמן, תוכלו גם לשמוע דרך ספוטיפיי או Rdio או MOG. זה שימוש מבריק ומענג. קראתי-הסתקרנתי-לחצתי כפתור-הקשבתי. יש כאלה שזה יראה להם חילול הקודש שלא צריך לחכות חודש עד שיגיע אלבום של Soft Machine לאוזן השלישית, ומצד שני אנחנו ב 2012 והמציאות על רבדיה השונים משתנה ועלינו להשתנות איתה.
כך זה נראה באולמיוזיק למשל (האייקונים מימין מציינים את השירותים שציינתי)
לפני כשלושה חודשים, החלו בפרויקט דיגיטציה של קטלוג התקליטים של השדרן האגדי הבריטי ג’ון פיל אללה רחמו. אבל הם לא הסתפקו רק בממשק גרפי מדהים ופירוט וכל זה – הם גם לינקקו את כל האלבומים שקיימים בספוטיפיי ונמצאים אצלו בספריה! זה נראה ככה (הכפתור הירוק הקטן מצד שמאל מפנה להאזנה בספוטיפיי).
בקיצור, יש עוד המון מידע ברשת על זה, מחקרים ודו”חות שנעשו וכו’, אבל אני באתי לדבר על ישראל. ישראל, כמה מפתיע, לא פתוחה לאף אחד מהשירותים שציינתי. מבאס נכון? ליד מירי רגב כחברת כנסת, הכל מתגמד, אז קצת פרופורציות.
ובכל זאת, מי שממש רוצה להתחבר לספוטיפיי, יוכל לעשות זאת דרך שרת פרוקסי (שזו סתם מילה גדולה ומוזרה אבל תכלס מדובר בהרשמה לשרות שיידמה את המחשב שלכם כאילו שהוא נמצא בארה”ב ואז תוכלו להתחבר ולהקשיב נון סטופ ולגלות ים דברים חדשים ומדהימים כמו הקטע הזה שגיליתי הבוקר).
חסרון גדול של השירותים בחו”ל, הוא כמובן העדר מוזיקה ישראלית. וכאן נכנסת הנבחרת הישראלית לתמונה.
ברוקלין על השופ אבל אני מישראל
מי שהיה ראשון בשטח הסטרימינג, היה השרות Youzik, שרות שהקדים את זמנו אי אז ב 2007 ונסגר – והציע שרותי סטרימינג. כמה שנים אחר כך, מי שהיה מאחורי יוזיק, אלון לוין, פתח עבור סלקום את שרות ווליום, דרך חברת לוגיה.
בארץ כיום, קיימים שני שירותי סטרימינג, שבאופן מפתיע או לא שייכים לשתי חברות סלולריות – פלאפון וסלקום. פלאפון מציעים ללקוחותיהם את שרות מיוזיקס וסלקום את שירותי ווליום. (תוספת – יש גם את וואלה מיוזיק שהיא בעיקר חנות אבל מספקת גם סטרימינג ויש עוד שרותים שאמורים לצוץ בקרוב, על פי שמועות ומקורות זרים).
למען הגילוי הנאות, אספר ששני השירותים האלה מנוהלים על ידי חברים אבל הפוסט הזה נכתב בראיה כללית ולא מתוך רצון לפרסם שירות זה או אחר.
מיוזיקס מציעים ממשק רשת, חודש נסיון חינם ואפליקציה לאייפון ואנדרואיד וקטלוג אדיר של מוזיקה, ישראלית ומכל העולם. ווליום מצידם, מציעים ממשק רשת, חודש נסיון חינם ואפליקציית אנדרואיד ומעיין קומבינה של web application לאייפון (בעצם זו לא אפליקציה ייעודית, זה מעיין קיצור דרך לאתר מותאם אייפון) שמאפשרת לשמוע במכשיר, לא בצורה אופטימלית אבל טובה מספיק, וגם להם יש קטלוג אדיר של מוזיקה ישראלית ומכל העולם (אגב, הסיבה שאין להם אפליקציית אייפון היא שאם מעבירים תשלומים דרך אפל, אפל גוזרים שלושים אחוז בדרך, ובדרך שווליום עובדים, העמלה הזו נחסכת מה שמכניס יותר כסף לשרות ובאופן ישיר גם לאמנים).
לעתים תמצאו בשרות איקס, אלבום שאין בשירות וואי וההפך, ולכל אחד מהשירותים יש את היתרונות והחסרונות שלו בתחומי חווית המשתמש והתוכן, אבל בסה”כ, יש מאד ממה להיות מרוצים מהם.
התמיכה של השרותים האלה במובייל, מאפשרת את ההאזנה הגחמתית שהזכרתי קודם. הולך ברחוב, מתחשק לי לשמוע את רק בן אדם, נכנס לאחד השירותים שאני מנוי עליהם, ומקשיב. מתחשק לי לעבור לשמוע את In Through The Out Door? הנה זה קיים בשבילי. זה חזירי. וזה כייף. ואנחנו חותרים לכייף.
הטכנולוגיה משחקת לטובתנו במקרה הזה ומשנה את כללי המשחק ובואו נדבר על זה רגע.
המוזיקאים
רוב המוזיקאים בארץ, כפי שכתבתי בפוסט ההוא מלפני שנה, נשארו מאחור בתחום השיווק שלהם, וכשאני אומר שיווק, אל תתיחסו לזה במובן של ביל היקס, אלא במובן של איך להגיע ליותר אנשים עם המוזיקה. הרי הרדיו, כפי שאמרו ביר7 הוא לא חבר והרי אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, למה לא יותר מוזיקאים ישראלים משתמשים בפלטפורמות שניתנות להם, כדי לקדם עצמם? לא ברור לי ובואו נפתח את זה.
באתרים של מוזיקאים, בפייסבוקים שלהם, בטוויטרים שלהם, ובכל ‘נכס דיגיטלי’ (שם כולל שכזה) שהם מתחזקים און ליין, תמצאו לינקים ליוטיובים או לעמודי בנדקמפ אבל לא תמצאו לינק לאתרי הסטרימינג הישראלים, שם הקהל יכול לשמוע את המוזיקה, האלבום החדש והישן, בלי בעיה ובמהירות. למה זה טוב? כי זה מגביר תפוצה של המוזיקה לקהל. ומה אנחנו כמוזיקאים רוצים? יותר קהל. פשוט וקל. לדרוש היום ממישהו שילך ויקנה אלבום (ואני בטח לא מדבר על קניית דיסק), זה כאילו ביקשת התנעה של התהליך המדיני על ידי הראיס ביבי, זה פרדוקס מובנה במדיום עצמו.
לכן מוזיקאים צריכים לעשות את החיים קלים יותר ולשלוח אנשים לשרותי הסטרימינג. תהיה פה שנה של הסתגלות למדיום חדש, זה בטוח. אנשים לא יבינו מה רוצים מהם, אבל אם האמנים יקחו את האחריות הזו, בסופו של דבר הציבור יתרגל לטכנולוגיה החדשה לו, וירשם למנוי חודשי (עשרים שקל).
הרעיון הוא להיות חלק מגוף שמכיל בתוכו המון משתמשים. אם פעם המוזיקאים היו נוהרים לרדיו כגוף שמכיל הרבה משתמשים\מאזינים, היום אנחנו רוצים וצריכים להיות בחנויות הדיגיטליות ובשרותי הסטרימינג. אם לא יקחו המוזיקאים את האחריות הזו, אין להם ממש זכות לקטר.
ושלא תחשבו שמדובר בהכנסות גדולות למוזיקאים. ממש לא. כ-70% מדמי השימוש של הצרכן עוברים לתעשיית המוזיקה. בשלושים אחוז שמשאירה החברה המפעילה, הם צריכים לתחזק את השרות, טכנית,מערכתית ובעיקר – תכנית. מה שהורג את ספוטיפיי בשנה האחרונה ומאיים עליהם הוא מחלת ה’מקדמות’ של חברות התקליטים. ככה זה גם עובד בארץ, וכמובן שזה יותר גרוע מבחו”ל. בא בעל תוכן, חברת תקליטים או מנהל אמן ואומר לשרות הסטרימינג – אם אתם רוצים להציע את הקטלוג שלי, אתם צריכים לשלם מקדמה שנתית בסך X, ומדובר במליונים שנתיים. אני כמובן לא מרחם על חברות הסלולר, אבל צריך להסביר גם שמול החלק שלהם בהכנסה, קיימת הוצאה גדולה. כלומר, שימוש בשירותים האלה, מנוי חודשי לא יקר בכלל, מכניס כסף לתעשיה, מליונים בשנה.
אבל מצד שני, כבר ברור שהכסף היחידי שניתן לעשות בתעשייה הזו הוא מהופעות, והקהל להופעות צריך לגדול כל הזמן, והדרך להגדיל אותו הוא לצאת מהמעגלים המוכרים שלנו, על החברים והחברים של החברים, ולהגיע לקהל חדש. כלומר, נניח שלשרותי הסטרימינג יש 100,000 יוזרים (וזה סתם מספר, כי אין לי מושג כמה יוזרים יש להם), ונניח שעמית ארז יקירי הוציא אי פי חדש, והוא לא נמצא בעמוד הראשי של שרותי הסטרימינג, זה אומר שפוטנציאלית הוא הפסיד חשיפה למאה אלף איש, שהיו מקשיבים לאי פי החדש שלו. כל אחוז שיאהב את המוזיקה שלו וייתרגם לכדי קהל קונה כרטיס – זה רווח לעמית. ומה היה צריך לעשות כדי שזה יקרה? ממש לא הרבה. שהמפיץ הדיגיטלי והפיזי שלו ישים אותו שם.
כשהאלבום השני שלי יצא, בזכות החשיפה שקיבלתי בשני אתרי הסטרימינג הללו, הכניסות לאתר שלי עלו ב600%. לא רע נכון?
וכמובן יש את הענין הסוציאלי. ווליום מצידם מתממשקים יפה מאד עם פייסבוק, כאשר באישור המשתמש, מופיעה בוקסה על הטייםליין, שמראה מה המאזין שמע. אפשר לחקור את זה עוד לעומק ולראות עוד נתונים על הרגלי ההאזנה של אדם, וזה מעולה בשביל גילוים של מוזיקה.
ככה זה נראה אצלי.
מה עושים
מוזיקאים שקוראים את הפוסט הזה – אם יש לכם הפצה דיגיטלית, אתם צריכים לוודא שביום שיוצא האלבום שלכם, זה גם היום שיוצא האלבום שלכם לסטרימינג. ולא רק זה, אתם גם צריכים להקשיב לכולו ולראות שאין גליצ’ים דיגיטלים, שהעטיפה נכונה, שסדר השירים תקין וכל יתר הדברים שהייתם עושים לו קיבלתם את הדיסק מהמפעל.
בנוסף אתם צריכים ללחוץ את חברות ההפצה שלכם שילחמו לשים את האלבום החדש\סינגל שלכם בעמוד הראשי, במקום טוב. אולי לסגור שיתוף פעולה (כל מנויי שירות X, מקבלים כרטיס חינם להופעת ההשקה בבארבי. השרות מקבל ערך נפלא למנויים שלו, האמן מקבל ספוט פרסומי טוב ודחיפה מצד השרות וכולם מרוויחים וגם שאול מהבארבי).
אם אין לכם הפצה דיגיטלית, אתם יכולים לפנות לחברות שעושות את ההפצה הזו עבורכם כמו EH Media (שאיתו אני עובד למשל) ולעבוד מולו. ושוב אני אומר, הכסף לא נמצא כאן, אבל הגישה לקהל גדול – בהחלט. מה תעשו עם החשיפה לקהל, זה כבר תלוי בראש היצירתי שלכם.
חברות הסטרימינג
גם להם יש עוד מה לשפר, בהנגשת האתרים והאפלקיציות, בהכנסת יותר תוכן ובקרת איכות ובמחשבה יצירתית על פתיחת השוק הזה לקהל חדש שלא מכיר את השירותים האלה. בחו”ל, שירותים אלו הפכו להיות הסטנדרט, כי אין אופציה אחרת וחייבים להתקדם עם הטכנולוגיה שכבר הוכיחה עצמה כחביבת הקהל.
חברות הסטרימינג צריכות לפנות למוזיקאים, לאמץ Trend Setters ומוזיקאים מפורסמים שידחפו את השירותים האלה ויעודדו את הקהל שלהם לצרוך אותו. אפשר לסגור שיתופי פעולה עם פורטלי תוכן ומגזינים כדי למקם כפתור ‘האזן בווליום\מיוזיקס’ בסוף הכתבה בעיתון הדיגיטלי של טיים אאוט למשל, או ישראל היום (זה מעיין עיתון כזה שעוטפים איתו בולשיט מוטה ומגמתי של לשכת הראיס נתניהו), או וואינט או כל מקום אחר. אתם יכולים לייצר ווידג’טים בשביל בלוגרים כמוני, שאפשר יהיה לשתול קוד HTML בפוסט כדי להשמיע מוזיקה שעליה כתבו כרגע – כל מה שניתן לעשות כדי לתפוס את ענין הקהל ברגע שהקהל נתן את הגישה אליו.
כמו כן, הייתי מכניס אופציה של ‘הרשם לעדכוני אמן’ כך שאין מצב שמשתמש יפספס כשיש שיר חדש או אלבום.
סיכום
זה מאד פשוט. יש מרקט-פלייס מתפתח כאן, למוזיקאים יש אחריות להשתמש בו כדי לקדם את ענייניהם, לשרותים יש אינטרס לקדם אותם כדי לקיים את המשך קיומו של השוק ופיתוחו של אקו-סיסטם חדש. והצרכן, רק צריך לשלם חודשי עשרים שקל, ולצרוך את המוזיקה שלו באופן חוקי. כולם מרוויחים מזה. בחזון שלי, לכל חובב מוזיקה עם אוריינטציית רשת בסיסית, יהיה מנוי באחד השירותים, האמן ישלח לינקים לעמוד האלבום שלו, ובקלילות אנשים יוכלו להגיע להאזנה. זה כל כך פשוט וכל כך לא מצריך כלום, לבד מהתגייסות של כל חלק במשוואה, לקידום עצמו. בקיצור, אחיי המוזיקאים, תאמצו את השינויים.
וכל זה, בהנחה שלא נתקוף את איראן. כי אם כן, זה שכחו מכל מה שאמרתי.
—
אם אין לכם מנוי לבלוג הזה. זה הזמן לעשות זאת בRSS או מייל.