אני אשמע כמו קלישאה גרועה של שמאלני פעיל מחאות חברתיות וכו’, אבל בשנה האחרונה, אני מקשיב בערך פעמיים בשבוע לאלבום מחכים למשיח. זו האמת. לא נכנס לניתוח האלבום ומלחמת לבנון והאינפלציה וכל זה אבל באתי לדבר על אספקט אחר.
בשיר מחכים למשיח, מתוארת סיטואציה שמחכים לאחד, משיח שמו, שאמור לבוא. הוא לא מגיע כי היה אסון כלכלי, ואנשים קפצו מהגג וגם הוא והוא נהרג, וזה הרס לכולם, תאונה למדינה כמו שאומר השוטר המסכן. ואז אחרי סיפור המתח, מגיע חלק קצת מנותק מהשיר שהוא לא חלק מהסיפור.
דצמבר המר
זעקו כותרות בעיתון
ושר האוצר נתן במבט ראיון
הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות
באותה הקלות יעלם
זו ההתבוננות מצד המערכת, המאקרו, המדינה, החברה, הכוללני.
ואז מגיעה ההתבוננות הפרטית של שלום, איש שהיה חלק מסיטואציית ההמתנה, ולא דיבר על עצמו אלא רק התבונן ותיאר עד כה, ופתאום הוא מכניס את עצמו כאדם חושב ומרגיש בעל אינטרסים, ומעיין סיכום הסיפור. אותו לא מעניין כסף או אסון כלכלי, אותו לא מעניין שהחוזה שלו עם המדינה הופר, שהוא הולך שנה אחר שנה למילואים, ומצד שני אין לו כסף. אבל ירדנה, מעניינת יותר מכולם.
האזרח הקטן
נאלץ לשלם בגדול
ואותי מעניינת
ירדנה יותר מהכל
הולך למילואים
וסופר את הכסף שאין
ואז חשבתי לעצמי, תוך כדי הליכה לעבודה, שעשרים שנה שהשורות האלה לא הזיזו באמת אף אחד. מדי פעם עוד מישהו בפייסבוק זורק ‘הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם’, אבל מעטים האנשים בציבור הרחב, שיורדים לעומק הענין ‘היי, אני עושה מילואים, אבל החוזה הופר, וזה ככה לפחות מאז שנת 85 שבה תיעדו את זה בפנתאון של הישראליות’. המשפט הזה הוא אגבי, כמו לקיחת האחריות שלנו בתוך החיים הפוליטים (לא בהכרח דרך המערכת הפוליטי). האגביות הזו היא סכנה. לא משנה מה קורה, הברית לא תופר מצד האזרח. הוא ילך למילואים, ובצד השני יבכה על הכסף שאין. למה? כי הפחד ממה יקרה אם, גדול יותר מכל דבר אחר.
בעת רתיחה של אמצע שנות השמונים, שורות שניתנו לציבור על ידי הדמות הבכירה ביותר במוזיקה הישראלית, קיבלו יחס של להיט, מינוס אלמנט הצלילה לתוכן הדברים. פעם כתבתי פוסט על זה בבלוג השני שלי, על שירי מלחמת לבנון, חלקם הפכו ללהיטים של ממש, אבל הטקסט לא מוציא את הדב הישראלי מתרדמתו, אבל כן מדגדג לו את האוזן ועושה לו נעים. זה קצת כמו שדור שלם צווח we don’t need no education, we don’t need no thought control – ואז הלך, הוליד ילדים, ורשם אותם למערכת החינוך הממסדית הרגילה.
האפאתיות הישראלית, אתם יודעים, זו שלא גורמת לכל אחד פה להיות חרד ועצבני לחיים שלו ולמה שמגיע לו לקבל בתמורה למה שהוא נותן, ביחסי העבודה של אזרחות-מדינה, היא מה שיהרוג אותנו. אני לא מפחד מהאיראנים ולא מביבי, אני מפחד מחוסר הידע ומחוסר הסקרנות ומחוסר הענין.
מה שנשאר לנו לעשות, זה רק לעודד מודעות למצב, לגרום לאנשים להסתכל ולחקור על מה שקורה להם, ובעיקר, כפי שאמר אהרלה שכטר, לעצבן את אלה שלא אכפת להם.