מבין מפלגות השמאל הקיימות כיום בכנסת, יש התלבטות בין מרצ לחד”ש. הלב שלי עד לאחרונה הלך עם חד”ש, בזכות הרשימה הערבית-יהודית ובזכות דב חנין. בענין הסיבה הראשונה, אני לא מוכן להצביע למפלגת שמאל שלא משלבת ערבים ברשימה (אולי בן ארי מבין ערבית אבל אני צריך מפלגה שמבינה ערבים). לגבי הסיבה השניה, דב חנין פרלמנטר דגול, פעיל מאד ואיש ישר ואמין. הבעיה שלי עם חד”ש היא אי שריון מקום ריאלי לנשים (מתוך טענה, לגיטימית אולי, של אי שריון של אף אחד והליך 100% דמוקרטי של בחירת רשימה. נניח שזה המצב) – ולמרות שבמקום החמישי יושבת נבילה אספיונלה.
בעיה נוספת, היא בעיית הלאומיות. חד”ש שואפת לשתי מדינות לשני עמים. אני לא רוצה שתי מדינות לשני עמים כי אני לא מאמין בלאומיות. כן, תלוש ונאיבי, אני לא מאמין בלאומיות. אין לי בעיה עקרונית עם מרצ (למרות הקמפיינים הממש מטופשים שלהם ולמרות שנשארו בקואליציה בעופרת יצוקה וזה כתם בגודל קנזס עליהם), אבל – חשבתי שחד”ש ללא ספק.
ואז פתאום דעם בתנחלו לי בראש בתור אופציה לא רעה.
בחודש יוני האחרון, בהפגנה שאירגנה סתיו שפיר וכללה את שמולי ועסקנים אחרים, שהיה נראה שזו הפגנת גיוס תמיכה בקנדידטים. אסמא אגבארייה, מנהיגת דעם, הביאה איתה כמות גדולה מאד של אנשים להפגנה וביקשה לעלות על הבמה לנאום גם. וועדת בחירת הנאומים של סתיו ‘לא אישרה’ את הנאום של אסמא ונוצרה שם דרמה . צפו בזה רגע:
אסמא מוצאת חן בעיני מאד על בסיס סרטוני הוידאו שהם שמעתי אותה מדברת. מבריקה, רהוטה, משכנעת ואמינה מאד. מבחינת המסר, היא מדברת איתי במסר שאני רוצה – קודם כל סיום כיבוש (שזה מה שרציתי וביקשתי למצא), מדברת על הלאמות, על שיוויון, על מעמד פועלים בר זכויות, מדברת על שמאל.
דעם לא מגדירים עצמם כמפלגה יהודית-ערבית, אלא כמפלגת פועלים. זה מה שרציתי, בלי יהודים, בלי ערבים, זה לא מעניין בכלל, ההצמדות לסגמנטים הלא רלוונטים האלה היא אבי השורשים הרקובים. יש לנו את הזכות והיכולת לבחור מחדש את הגדרת הקהילה ואת הזהות שלפיה אנחנו רוצים לחיות.
בחוג בית של חד”ש לפני שלושה שבועות, דב חנין אמר שהבחירות בישראל הן אסטרטגיות, לא מצפוניות. כלומר, כולם מצביעים לרע במיעוטו, להוות חסימה לאויב הגדול שצומח אבל לא למה שהם באמת רוצים.
אילולא התפיסה הזו בציבור, ציפי לבני לא הייתה מרגישה ביטחון להתעורר פתאום ולרוץ בבחירות. היא מתעוררת כי היא יודעת ש‘צריך אלטרנטיבה לביבי’ (וזה נכון, צריך) ושהציבור ישמח לא להצביע לביבי ‘אם תהיה לו אלטרנטיבה‘. הציבור יבחר ביבי אם ‘לא תהיה לו אלטרנטיבה בצורת מנהיג אמיתי’. בשיקולי האסטרטגיה האלה, בהחלט יכול להיווצר שבוחרים בסוף את המנהיג הנוכחי שהחריב את המדינה ושימשיך לעשות זאת. זה הרע במיעוטו – העיקר שיהיה לנו מלך.
חנין כמובן צודק. והאמת היא, שאם תחשבו על זה רגע, לא תצליחו לדמיין מערכת בחירות שבה לא ‘תצטרכו’ להצביע לפי צו המצפון אלא לפי הבחירה הטקטית.
ובכן, בידיעה שאם לא ביבי, אז תגיע שלי, או יאיר ,או ליבני וכולם עשוים מאותו חומר (החומר שחייב את התחת שלו לבעלי הון ולבנקים), אז אולי לא תקבלו הרס של המדינה במהירות כפולה אלא רק המשך הדרדרות בסלואו מושן.
התהליך הרי כתוב מראש. בעיה דמוגרפית חרדית וערבית, מגזרים שאחוז גדול שלהם אינו יצרני + אקסיומת הכיבוש שבסופו של דבר תיפתר כי אי אפשר אחרת + התקציב נשדד על ידי הציונות הדתית וצרכי ביטחון.
ביבי מאיץ את ההתרסקות הזו, שלי אולי תאט אותה קצת .ליבני תשחק אותה המבוגר האחראי ותשתוק את דרכה בשלטון כהרגלה, ויאיר לפיד, בהנחה שימצא את הלשכה שלו, ייתגמגם בחוסר פתרון פרט להשלכת חרדים לכלא על סרבנות. אז איפה הבחירה הטקטית הגאונית מצילה אותנו?
מתגבשת בי ההחלטה להצביע הפעם לדעם. אני מנחש ששמאלנים רבים היו מצביעים להם לו היה ברור שיעברו את אחוז החסימה – אבל בחרו להצביע טקטית ולחזק את מרצ וחד”ש. אולי הגיע הזמן להפסיק את הדפוס הזה? בחירה טקטית תביא פוליטיקה ישנה ו אולי הגיע הזמן להצביע דעם, גם אם לא יעברו את אחוז החסימה, אבל לראות בזה ריצה לטווח ארוך ולא ‘בזבוז קול’? לעולם לא תתקים בישראל מערכת בחירות שלא תהיה ‘גורלית להמשך דרכה של המדינה’, שתדרוש מאיתנו לחסום את הרע והאכזר מהצד השני. בגישה הזו, לעולם לא נצמיח דור פוליטי חדש. תוצאות המחאה הן בדיוק מה שהן צריכות להיות – התעוררות שטח כדי ליצור כח פוליטי חדש.
עוד לא החלטתי אם להצביע חד”ש על הבעיתיות שיש לי איתם, או להצביע דעם עם בעייתיות אחוז החסימה ויש לי פה התלבטות רצינית. אבל, בהנתן שהראיס נתניהו לוקח את הבחירות האלה, יש מצב שהגורמים שישפיעו על הבחירה שלי, יצטמצמו לכדי גורם אחד, שהוא זה שצריך להכווין אותנו בבחירות דמוקרטיות – מצפון.