אקסיומה


לפני כחודש כתבתי פה, כשמערכת הבחירות עוד נראתה כמו משהו שאפשר להשפיע עליו, שאני רוצה מפלגה שלוקחת כאקסיומה את ביטול הכיבוש. לא משנה מה, ולא משנה איך, מפלגה שתזכה בקול שלי, היא מפלגה שתכריז ‘קודם כל מסיימים את הכיבוש, אחר כך נראה’ – זו הגבורה האמיתית, זהו האומץ האמיתי.

עכשיו, בתרגיל הבחירות החדש של ביבי, אני כותב בפייסבוק ובטוויטר כל מיני דברים על זה שצריך לסרב לצו שמונה ועל זה שהמלחמה הזו משרתת רק את הנהגות ישראל והפלסטינים ולא את התושבים וכו’. בתגובה, אני מקבל את ‘מה הפתרון שלך?? הרי יד ישראל מושטת לשלום והצענו להם’ וכו’ וכו’.
היות וממשל חמאס הוא הבעיה הגדולה והברכה הגדולה של ממשלת ישראל בעבר, בהווה ובעתיד, הרי שממשל חמאס הוא הבעיה. לא האזרחים הפלסטינים. אזרח, אלא אם הוא פנאט דתי צמא דם (וגם אז אני חושד ביותר פוליטיקה ופחות אמונת אל) כמו שיש אצלם וכמו שיש אצלנו, אזרח רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה כדי לפרנס את המשפחה, לחזור הביתה, לראות מבט לחדשות, לעשות קצת מין, לאכול מדי פעם (אפשר אחרי המין), וללכת לישון. קוראים לזה נורמליות. אז כשצהל מגייס 75,000 איש, ברור שלא מדובר על חיסולים ממוקדים של הפתחי-שקאקים-ג’עברים אלא פעולה נרחבת בתוך עזה ואולי קצת אקשן עם צבאות זרים, ומי שיפגע מכל זה, הם חיילים ואזרחים, לא בריוני המלחמה. ככה זה.
על כן, אני מבקש לאמץ את הלוגיקה של הפסקה הראשונה – היצמדות לאקסיומה. קודם כל, יוצאים מנקודת הנחה שמלחמה היא לא הגיונית ולא אפשרית ולא מקדמת דבר.

רבין, על כל בעיותיו, ידע בתחילת שנות התשעים שאלימות ומלחמות יביאו רק אלימות ומלחמות. הוא התחיל את התהליך וכולם שילמו מחיר כואב בצורה של אוטובוסים וטרור. אתה לא יכול לפתור בעיה כל כך אקוטית בלי שיהיו נפגעים, אבל זה היה נגמר. משפחות היו נהרסות, אבל זה היה נגמר מתישהו וטובת הכלל והדורות קדימה היו מרווחים שני עמים שמתחילים לחיות בנירמול. לצער כולנו, אינטרסים מקומיים שהתחפשו ליגאל עמיר חיסלו את רבין והתהליך נקטע, גם ברמת המדיני וגם ברמת הציבור.

ישראל זקוקה לחמאס שימשיך להפגיז אותה, כדי שהיא תוכל לשבת בשקט ולהבליג ולחרטט את הציבור עד שמגיעה נקודת קרש ההצלה ויוצאים למלחמה. חמאס זקוק לישראל כדי להמשיך לקיים את השלטון ועל כן הוא מתגרה בה נון סטופ, עד שישראל תפגיז מהאווירתכנס רגלית והחמאס יראה לעם שלו את הפרצוף הצבאי של ישראל, ולא את הפרצוף היפה של ישראל, ויש כזה.
בתוך כל זה, יש מילואימניקים ישראלים שמשוכנעים שכשהמדינה קוראת, לא משנה למה ואיך וכמה, צריך לבוא, מבלי לעצור רגע ולחשוב ‘של מי המלחמה הזו בעצם’.
אם ישראל והמילואימניקים שלה, ישימו לעצמם אקסיומה מול העינים, שלא משנה מה – אין מלחמה, אנחנו נופתע מהמהירות שהפתרון המדיני מגיע. הגרמנים, למשל, הם רוויי טראומה משנות השלושים-ארבעים שלהם. הם מפחדים מהנשק של עצמם ושוחים בתוך וועדות וביקורות ופיקוחים על תהליכי הייצור וקבלות ההחלטות הקשורות לדרגים לצבאיים רק מהפחד שזה יקרה להם שוב. הם שמו לעצמם אקסיומה שאומרת שלא משנה מה יקרה, אסור להם לחזור אחורה. ישראל, חוזרת אחורה כל הזמן, מקבלת את הפתרון הצבאי הקל והמהיר ונראית רחוקה שנות אור מאימוץ דפוסים סטייל גרמניה.
ישראל, לו הייתה מדינה חזקה ואמיצה, על מנהיגיה ועל תושביה, הייתה מסרבת למלחמה עם הפלסטינים כיוון שאיננה אופציה, לא תקדם אותה, ותגדל עוד דור של סכסוך.  אבל ישראל היא מדינה פחדנית, עם ציבור מפוחד והיסטרי, והברווזים במטווח הפלסטיני קלים לפגיעה, ועל כן, נוע נוע והמשך בציר.

**ואני לא מדבר על התקפה אקטיבית מצד מדינה מחוץ לגבולות ישראל. לישראל יש זכות להגן על עצמה קודם כל. אבל ישראל מול עזה זו לא הגנה עצמית, זה בישול כניסתה של מפלגת ‘עצמאות’ לכנסת.