הבוקר קמתי עם רוח קרב, מצב רוח רע במיוחד, אפוקליפטי לחלוטין.
כבר ברור לי שהכלכלה העולמית בדרך להתרסקות טוטאלית וברור לי שהעולם מוכה בעיות וכו’ וכו’.
אבל היום קמתי עם תחושת ייאוש מהמדינה, ברמות שאני לא זוכר. מעין עירבוב של השחיתות והגזענות והטימטום והשנאה וההכרה שיש הבדלים שלא ניתנים לגישור, כמו פרנויה מובנית או אמונה דתית וקשר לאדמה, צדקנויות והאחזות בסימבוליקה ועוד כאלה דבר.
תוסיפו על זה את הפוליטיקה המקומית ואת שגעון הגדלות של האפסים שיושבים בצמרת השלטון ,וקיבלתם מתכון לדיכאון אטומי על הבוקר.
לא ידעתי מה לעשות עם זה, אני עדיין לא יודע, ואני מחכה שהיום הזה יגמר. אין עצות טובות ואין הסתכלות חיובית שיכולה לתפוס את תשומת הלב שלי, אני יודע שאין למקום הזה סיכוי. אני יודע וזה נורא, וזה מרגיש כמו גרמניה של 1929 – יודעים שאנחנו הולכים למקום רע מאד אבל נשארים משותקים במקום כמו צבי שנתפס בפנס של פקח יחידת ‘עוז’.
מקנא באנשים האפאתים היום. מקנא שהם לא יודעים ולא רוצים לדעת מה קורה, מתבאס על זה שהכל חודר לי אל הלב בכאלה עוצמות, מתבאס שאני מפסיד מזה. אולי עדיף לא לדעת, לא לשמוע, לא להכנס לבוץ ולביצה הזו, להמשיך לנגוח בקיר ללא הפסקה. המצח כבר נסדק.
ואין שום דבר לעשות בנידון, כולל כל האקטיביזם וההפגנות ושביתות הרעב של תמיר חג’ג’ והכל. אולי מחר אשנא את עצמי על המחשבה הזו, אבל זה מה שיש כרגע.
