פוסט אורח: יום השואה הבינלאומי 2013 International Holocaust Remembrance Day

(English version – Scroll down)
פוסט אורח מאת מונה ניר-גלעד
***
יום השואה הבינלאומי תמיד היה היום של אבא שלי, אסיר מס’ b14057, שהשתחרר מאושוויץ בסיום המלחמה ולאורך כל השנים זה היה היום הפרטי שלו ושלנו.

כשפרצה המחאה של קיץ 2011 הצטרפתי לד”ר אייל גרטמן שהקים קבוצה שכל מטרתה הייתה להילחם למען ניצולי השואה בישראל. זה היה הרגע שבו התעוררתי וחטפתי מכה קשה וכואבת שמלווה ותלווה אותי עד יומי האחרון. עד שפגשתי את אייל לא ידעתי כמה חמור מצבם של חלק מניצולי השואה בישראל.

אבא שלי הוא איש יקר ובעיקר עמוד האור שלי, כמו שאני אוהבת לקרוא לו. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה פתוח וסיפר לי את סיפור חייו ואני הייתי מילדי הדור השני שבבית השואה לא הייתה טאבו. על מה לא דיברנו? על השחיתות, על הגניבה ועל הביזיון הגדול בפארסה שנקראת יום השואה. ב”מסע השילומים” של אורלי וגיא הצטמררתי אבל המסר שקיבלתי תמיד היה “אין מה לעשות, ככה זה.” בקיץ 2011 התעוררתי ומשם כבר אין דרך חזרה.

קבוצת “מצילים את הניצולים” פעלה במשך מספר חודשים והייתה החלק הכי פחות סקסי במחאה. מי רוצה להתעסק עם ניצולי השואה? הם כבר זקנים ולא באמת מעניינים אף אחד. בישראל, כמו בישראל, המדינה יודעת היטב את מלאכת ההתנערות וההכחשה. בעולם יש את אלה שמכחישים שהייתה שואה באירופה, בישראל יש מדינה שמתכחשת לעובדה שבמשך עשרות שנים היא שודדת עשרות מיליונים מאנשים שלא רק שעברו את התופת הנוראית הזו והגיעו לכאן כי האמינו שזהו ביתם, אלא שהיום אין להם את היכולת הבסיסית להזדקן בכבוד במדינה שאליה חלמו להגיע. אני לא יכולה לדבר על ממשלות אבל ממשלת נתניהו בזויה בכל כך הרבה מובנים וזה פן בזוי נוסף שלה.

במסגרת הפעילות שלנו קיימנו הפגנות ועצרות מחאה והזמנו את כלי התקשורת. מי לא בא? כמעט כולם. דיברנו, צעקנו, התחננו והכל נפל על אוזניים ערלות. בערב יום השואה, לפני שנה וחצי, שלחנו מכתב לראש הממשלה ולשגריר גרמניה בישראל. אחרי מס’ חודשים קיבלנו תשובה בנוסח המרגיז והידוע של – תודה על מכתבכם בלה בלה בלה.

יש לא מעט רגעים שאני מתביישת לחיות כאן והרגעים האלה רק הולכים ומתרבים. אני אוהבת את הארץ הזאת אהבת נפש ואת המדינה אני שונאת יותר מיום ליום. ככל שאני יותר מעורבת במה שקורה כאן הבושה רק הולכת וגדלה. כשיצאתי למלחמה הזאת היה די ברור שמי שצריך לתת תשובות לא ייתן אותן.

ביום השואה האחרון התבזיתי וכילדה להורים ניצולי שואה לא קל לי לכתוב את זה. התבזיתי כי מנהיגי המדינה הזאת יודעים היטב לנפנף בשואה כשנוח להם. לעמוד מול העולם ולצעוק ששואה לא תקרה כאן זה יופי אבל, אותי באופן אישי זה מבזה. השימוש הציני בשואה שנעשה כאן הוא שגורם לי להתבייש בעובדה שאני חיה כאן. אז כולנו עוצרים ליום אחד בשנה ומשננים סיסמאות שחוקות של “נזכור ולא נשכח” אבל שכחנו ואנחנו שוכחים מידי יום את אחד הביזיונות הגדולים של מדינת ישראל.

ולסיום, במציאות של היום עדיף להיות ניצול שואה בגרמניה ולא בישראל כי שם הם חיים בכבוד והמדינה דואגת לרווחתם. כאן לעומת זאת, הם חיים במדינה שלא רואה אותם ממטר.

אז מדינת ישראל, יש לי 2 מילים לומר לך בשם עשרות אלפי הניצולים שמתים וימותו כאן בחרפת רעב – תתביישי לך!!!!!!!

***

Guest Post by Mona Nir-Gilead

International Holocaust Day has always been my father’s day; as prisoner No. b14057, he was released from Auschwitz when the war ended, and throughout the years it has been his and our private day of remembrance.

When the social protest of summer 2011 erupted, I joined Dr. Eyal Gertman, who founded a group whose aim was to fight on behalf of Holocaust survivors living in Israel. That was a moment of rude awakening for me; I suffered a hard and painful blow, which will remain with me to my dying day. Until I met Eyal, I had no idea how grave the situation of some of Israel’s Holocaust survivors actually was.

My father is a dear man, and above all, he is my pillar of light, as I like to call him. Ever since I can remember myself, he has always been open about sharing his life story, so I was one of those second-generation children in whose homes the Holocaust was not a taboo subject. What we never talked about was the corruption, the thievery, and the huge disgrace involved in the farce that is called Holocaust Day. Watching Orly Wilnay and Guy Maroz’s film Moral Reparations (2007) I shuddered, but the message I always received was “There’s nothing you can do about it, that’s just the way it is.” In the summer of 2011 I woke up, and now there is no way back.

The group, Saving the Saved, was active for a few months, and was the least sexy bit of the summer protests. Who wants to deal with Holocaust survivors? They are old and no one in Israel really cares about them. In typical Israeli style, the state is a skillful master of evasion and denial. There are those in the world who deny that there ever was a Holocaust in Europe; in Israel, there is a state that is in total denial about the fact that for decades it has been robbing millions from people who not only survived the inferno and came here because they believed it was their home, but who now cannot afford to grow old in dignity, in the country of their dreams. I can’t speak of governments, but Netanyahu’s government is despicable in so many respects, and this is yet another.

As part of our activity, we held demonstrations and protest rallies, to which we invited the media. Who did not come? Practically all of them. We talked, we shouted, we begged; it all fell on deaf ears. On the eve of Holocaust Day, a year and a half ago, we sent a letter to the Prime Minister and to the German Ambassador in Israel. Some months later we received the infuriatingly familiar response: “Thank you for your letter blah-blah-blah.”

I have many moments of feeling ashamed about living here, and such moments are increasingly more frequent. I love this country with all my heart, and every day I hate the state more and more. As I become more involved in what is happening here, my shame grows. When I ventured on this war it was pretty clear to me that those who are answerable will never give answers.

In the last Holocaust Day I felt humiliated, and as a child of Holocaust survivors it is not easy for me to write this. I was humiliated because the leaders of this country know very well how to wave the Holocaust flag when it suits them. To stand in front of the entire world and shout that a Holocaust will not happen here is fine and dandy, but for me personally it’s humiliating. The cynical exploitation of the Holocaust which takes place here makes me ashamed of the fact that I live here. So we all stop for a moment, on one day of every year, reciting hackneyed slogans and vowing to “always remember and never forget”, but we have forgotten, and every day we continue to forget one of the greatest outrages of the state of Israel.

Finally, in today’s reality, being a Holocaust survivor in Germany is infinitely better than being one in Israel, because there they live in dignity with the state charged with their welfare, whereas here they live in a state that takes no notice of them.

So, state of Israel, I have three words to say to you, on behalf of the tens of thousands of survivors who are dying and will continue to die here of slow starvation: Shame on you!!
(English translation: Orit Friedland)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>