על תועלת ופתרונות

לאחרונה אני מפקפק רבות בתועלת שבשאיפה לתועלת.

תסכימנה הנשים קוראות הפוסט הזה שאחד הדברים המתסכלים ביותר בשיחהוויכוח עם בן הזוג, הוא שבן הזוג ישר קופץ למצא פתרונות, כשהרצון הבסיסי הוא להקשבה קודם כל, לא לפתרון הבעיה. פתרון זה לאחר כך.
זה מנגנון גברי משומן היטב ומתוכנת לעילא. אולי הוא נובע מחוסר היכולת לרדת עמוק לתהומות הרגש, כי רגש אחרי הכל הוא כאב ומי רוצה שיכאב לו. בטח לא גברים, זה דופק להם את הבטחון העצמי.

הנהירה למציאת תועלת ופתרון היא כמובן לא רק עניין גברי. מוטיב בסיסי באנושות הוא לקחת מצב קיים שנראה כמו בעיה ולמצא לו פתרון. מוטיב משלים שלו, שהתפתח לפי דעתי הרבה בזכות המנגנון הקפיטליסטי, הוא הייעול. תעשה כל דקה חשובה, תעשה כל דקה מניבת תועלת. לא חשוב מהי התועלת, העיקר שהיא תהיה.
לעתים, באותה דקה מסוימת אין תועלת אבל אז יכולה לבוא הביקורת ולנחם אותנו עם “היי, אני מתבטל אבל גם מדי פעם להתבטל זה חשוב” – הנה, התועלת שבלמצא את החשיבות שבבטלה. קלאסיקה.

בלהקה שלי Farthest South, למשל, אנחנו מנגנים מוזיקה מאולתרת. כשאנחנו נכנסים לאולפן להקלטה, אנחנו לא יודעים מה יהיה. האם תצא מוזיקה ‘טובה’ שתסבר את אוזנינו ושנעמוד מאחוריה, או שלא ייצא מזה שום דבר קוהרנטי ונמצא עצמנו טוחנים הרבה יותר מדי גרמים של אבו חסן ופיתות בין הסשנים. יש כמיהה טבעית כמובן, שכל דקה תהיה יעילה ואם כבר נכנסנו לאולפן, כדאי שנהיה יעילים: להוציא מזה קטע מוזיקלי שנוכל לשחרר לעולם, שלא נהיה ‘סתם’.
הבעיה היא שהכמיהה הזו לתוצרת, מוצר, יעילות ותועלת, הורג את היצירה שלנו. אנחנו לומדים בכל פעם שאנחנו נפגשים, קצת יותר איך לשחרר את האחיזה בדבר. באנגלית המילה Clinging מעבירה את ‘אחיזה’ יותר טוב. מעיין ‘היתפסות’ כמו שהיית נתפס בציפורניים בשולי הצוק, לו היית מחליק וכמעט נופל לתהום. ובכן, לרוב, אין תהום, ואין מה להתפס כל כך חזק. זה כמובן נכון בכל תחום בחיים.
לעמוד בפני אי התוצר והתועלת מצריך לעבור דרך כאב, וכאמור אנחנו לא עומדים בזה, גברים ונשים.

לפני כמה ימים צפיתי בראיון שראסל ברנד נתן לטלוויזיה על הקריאה שלו למהפכה. המנחה מצידו, אמפתי ולא לועג ומנותק כפי שהייתי מצפה מאיש טלוויזיה שמולו עומד קומיקאי עם שיער ארוך שמדבר בתשוקה על הדברים שכואבים לו.
שאלה אחת חזרה מצד המראיין – “איך אתה חושב שהמהפכה שאתה קורא לה צריכה להתנהל’? המראיין עבר את התהליך של זיהוי הבעיה ביחד עם ברנד והסכים איתו (הכלכלה העולמית, אזלות היד של הפוליטיקה המקומית והגלובלית, דריסת החלשים, העמקת הפערים וכו’), אבל בשום פנים ואופן לא היה יכול לדבר על הנקודות האלה ולהשאר רק בלדבר עליהן.
למה? כי הוא היה צריך תועלת ופתרון. אז הוא דחף בראסל ברנד כל הזמן למצא פתרון. ברנד, קומיקאי ושחקן, לא יכול לדבר על פתרון. הוא יכול לדבר על מה שהוא יכול לדבר – תשוקה לשינוי. הפתרונות, במקום אחר. ההתעקשות על דרישה להביא פתרון היא דרישה לא הוגנת בכלל, שבעיני מגחיכה את הצד השני ולא את ברנד.

והחברה המערבית יונקת היעילות לא מסוגלת להתמודד עם לא-פתרון. אם אתה מדבר על בעיה ומזהה את הבעיה, הרי שאתה בהכרח צריך גם למצא לה פתרון. אבל רגע – אם אתה מדבר על מחלה שיש לך חלילה, האם הפתרון הוא אצלך או אצל הרופאמטפלמנטור (שיעזור לך לפתור בעצמך) ? אם הפתרון לחולה הוא לא תמיד אצל החולה, והפתרון לחור בשן הוא לא אצל הפציינט והפתרון לחוסר התצורה של השיער שלי הוא לא אצלי אלא אצל הספר – למה כשמדברים על פוליטיקה, אתה בהכרח חייב למצא פתרון, למרות שאין לך את הידע המספק על מבנה הכלכלה, דיפלומטיה, חוקים, ידע בניהול עסק כמו מדינה וצוות של אנשים? מדוע אדם לא יכול פשוט להגיד ‘היי, זו בעיה כואבת, ואנחנו נדבר עליה עכשיו מבלי למצא פתרונות’?
הסיבה היא שלצד השני זה כואב. אי אפשר להשאר בכאב, חייבים להמלט ממנו על ידי מציאת פתרונות. אבל פתרון בעיה לא תמיד אפשר לזרז. לפעמים הפתרון מגיע מתובנה קולקטיבית ולא יכול להגיע ממהלך חד פעמי כמו הסרת הגידול בשאיפה שלא יחזור. לפעמים פתרון הבעיה הוא פשוט להיות בתוכה. אם צריך שעה ואם צריך שלוש שנים, הבעיה יודעת מה נכון בשביל לטפל בה, לא אנחנו כבני אדם עם תודעה מוגבלת.

כמה אנשים צפו במערכון של Louis CK על הסמארטפונים וחשבו לעצמם ‘פאק, אני לא יכול שיהיה לי רגע לעצמי, הוא צודק’? אני מניח שמליונים. האם לואי סיקיי בהכרח הטיף לאיזו תצורת זן כדרך להגיע לשלווה, או ריצת בוקר של עשרה קילומטר או סקס טנטרי? לא, הוא הצביע על בעיה, השתמש בדרך שלו כדי להעביר את הכאב שלו, ופגע לאנשים בלב כמו שהוא רצה.

תפקידם של לואי סי.קיי וראסל ברנד בעסקת החבילה של המהפכה נטולת ההיררכיות הוא הפצה. הוא זה שמפיץ את המסר שהאלמוני שגר ברחוב ריינס בת”א או ז’בוטינסקי בפ”ת, לא יכולים להפיץ כי אין להם שם ופרסום וכח. לברנד ולסי.קיי יש את היכולת להגיע למיליוני אנשים, להדליק אותם בתשוקה שלו על נושא, כל נושא, ולגרום לאנשים לפתוח את האוזניים.
בעיני, מסרים אמיתים להמונים, שיכולים להזיז אותם, הם הרבה יותר ‘מביא תועלת’ מאשר נסיונות של קומיקאים או שחקנים או מוזיקאים לדבר על הורדת אחוזי ריבית כמנוע צמיחה לשוק הדיור או וואטבר, משפטים שהעיתונות בלאו הכי תגחיך כי ‘קומיקאי שלא תוצר של ייל או אוניברסיטת ת”א חושב שהוא מבין בכלכלהבטחוןפוליטיקה’. אנחנו טובים בלהגחיך ולפתור, אנחנו מחורבנים בלקבל את הכאב. ומדיבור ומעבר אמיתי בתוך הכאב, יכולה לצאת האנרגיה ש’תתקן’ את העוולות. רק צריך להמתין בסבלנות ולאפשר לכל אחד במשחק לבצע את התפקיד המיועד שלו.

cliff

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>