סיבוב ברים ברחבי העולם: מחשבות על עזיבת המדינה ועל מעדני חלב

Togiak_Wilderness

בתקופה הזו שמכונה ‘המחאה של 2011′, דה מרקר, שקפצו על המחאה מאד מהר, הוציאו גליון שסיקר את צעירי העולם והנדודים שלהם.
הרבה נתונים אני לא זוכר מהגליון הזה אבל אני כן זוכר איך בכל מדינה שסיקרו, הצעירים סיפרו כמה חרא שם ושהם רוצים לעבור למקום אחר. אני מניח שבמדינות שלהם לא צעקו עליהם שהם נבלות בוגדות ופשוט נתנו להם ללכת לאן שהם רצו ונתנו לאנשים להיות מה שהם רוצים.
זה היה סיקור מעניין לקרא ולגלות שלא רק צעירים רבים בישראל מרגישים תקועים ושחרא להם והם רוצים ללכת, זה קורה בעוד מקומות בעולם ושכולם חושבים שאצלם זה הכי גרוע.
חלחלה בי ההבנה שלא מדובר בשכבת גיל מפונקת בהכרח, לא, זה יהיה קל מדי לפטור את ה’תופעה’ ב’מפונקים’. אנחנו לא מירי רגב.

אבל כן מדובר בבחינה מחודשת של תפקיד המדינה בחיים הריגשיים שלנו כבני אדם, תהליך שמקורו בגלובליזציה. מה המדינה משרתת? מה המשמעות האישית שלה? שאלות והתחבטויות ובעיקר כפירה בקונספטים ישנים שטבועים בנו מילדות, והם יותר עמוקים ככל שאזרחי המדינה מרגישים יותר קרובים למדינה כגוף שאמון אל הטיפול בשכבה הראשונה בפירמידת הצרכים. מן הסתם בישראל, המדינה היא סופרמן.כמה ביקורת שלא תהיה וכמה קיטורים שלא יהיו, המדינה ממלאת את צורך הבטחון האישי דבר ראשון. זו הסיבה שהשלטון כמעט ולא מתערער פה.

בזכות הגלובליזציה שמאפשרת הרשת, הרעיון של גבול הופך להיות מקונספט של הגבלה, לכדי אלמנט טכני שקבעו תוצאות מלחמה או פקודות קולוניאליסטיות. אבל העמקה ריגשית ולוגית לתוך עצמנו ופירוק דפוסי מחשבה ואמונות ישנות, מבהירות שגבול זה טוב למפות, אבל זה לא טוב לשכל ובטח שלא לרגש. ככל שהרשת התפתחה וכולנו למדנו שאפשר בקליק אחד לראות תמונה חיה של רחוב בצד השני של העולם, כך הגבולות הלכו ונעלמו בשביל דור שלם ונשארה רק האידיאולוגיה עצמה. אנחנו כפרטים מול המדינה והאמונות שיש לנו כלפיה. וזה כמובן נכון לכל צעירי העולם, לא רק לישראלים.

כלומר נכון שיוקר המחיה בישראל הוא חרא והחברה קשה ואין חזון והמדינה תקועה במקום כבר המון זמן (לצד התפתחויות ההייטק המרשימות שלה שאין להן קשר למדיניות ממשלה). אבל אם התופעה הריגשית הזו של צעירי העולם שרוצים לעזוב, מתרחשת בעוד מקומות שבהם דעא”ש הוא לא על הגבול והמילקי עולה מחיר סביר ונורמלי – כנראה שיש פה רב גדול של נציגי הדור החדש. כמות גדולה של נציגים שאי אפשר, כאמור, לפטור אותם ב’מפונקים’. יש פה תופעה מעניינת להסתכל עליה.

צעירי ישראל – אתם לא אשמים. אתם פשוט גדלתם, כמו צעירי איטליה, בתקופה של אפשרויות. שבה אתם יכולים להסתכל קצת קדימה ולראות את עצמכם נודדים בזכות אפשרויות הגלובליזציה לכל מקום בעולם שיסכים לקבל אתכם. שיחת המילקי הזו היא לא הנקודה והסיבה שהתקשורת עושה ממנה מטעמים, היא מהסיבה שהתקשורת עושה מטעמים מתקציב הגלידות של שרה נתניהו – להעיף את העינים מהבעיה האקוטית באמת – העוני בישראל.

הנדידה החוצה מחוץ למדינה היא תהליך טבעי, חובק עולם, של דור שגדל עם אינטרנט בידיים, הראיה שלו פתוחה ורואה רחוק הרבה יותר מאשר הדור הקודם לו והוא שואף למקסם את האפשרויות בכל דקה של חיים על הכדור הזה. מוסד המדינה התפרק לחלוטין במדינות שבהן הצעירים עוזבים. האמון בממסד נשבר ונוצר ואקום, ואת הואקום צריך למלא. אם הממסד לא יכול למלא את הואקום, איש איש ידאג לעצמו.
אי אפשר להחזיר את התהליך אחורה. צעירים ימשיכו להרגיש שהם רוצים למקסם כל שניה של חיים על הכדור, יהיה איפה שיהיה.
המדינה יכולה להשאר למי שאוהב את הממסד מתוך אידיאולוגיה כזו או אחרת או שהואהיא בעלי אמונה דתית וקשר לאדמה. כל האחרים, ילכו לאיפה שקל להם ונעים להם יותר. וכשימאס, ילכו למקום אחר. אולי אפילו יחזרו הביתה. כמו סיבוב ברים בעיר. הולך מבר לבר, בכל אחד מהם אתה אולי משלם כרטיס כניסה וקונה תכופות בבר, עד שנמאס לך מהבר המסוים ואתה הולך לבר אחר. ברים חכמים עסקית, יודעים איך להזמין את הלקוחות להשאר בהם יותר זמן. מדינת ישראל כמנהלה, היא גרועה מאד בניהול הבר של עצמה.

ואתם יודעים מה? נדידה בין ברים, בתוך 90-100 שנות חיים, זו ההחלטה הלוגית הנכונה ביותר. אדם שואף למקסם את האושר ולמזער את הצער. אין מה להשאר במקום שבו אתה מרגיש שלא טוב לך, והאמת לחלוטין איתך. אי אפשר לסתור אותה עם מספרים. האמונה קיימת והתודעה מאמינה לאמונה ובונה סיפור שלם שיתמוך בעזיבה הזו. ישראלים, איטלקים, צרפתיים, גרמנים – לכולם חרא בבית. כולם רוצים לעזוב למקום אחר. כולם חושבים שזו הבעיה שלהם.
את הקטע הזה כתבתי בדיוק על הילדים האלה, ילידי סוף 70 תחילת 80, שנודדים ברחבי העולם והם גולים בכל מקום שאליו הם יגיעו, כולל בבית שלהם.

(ואם אתם פנוים בראשון הקרוב 12.10 ובא לכם הופעה שלי- 19:00 בחנות הספרים סיפור פשוט בנווה צדק)