ביום חמישי האחרון, שודר אותו תחקיר בכלבוטק שחשף התעללויות מזעזעות בבית המטבחיים (לא ״מפעל״ , במפעל מייצרים, בבית מטבחיים משנים צורה) של תנובה. נכנסתי הביתה, כתבתי סטטוס בפייסבוק (מופיע כאן בפוסט הזה), וניסיתי להעביר, בצורה צינית מאד, מסר מאד כואב ונוקב – אל תזדעזעו מבית המטבחיים של תנובה כל כך, כי האכזריות מושלת בכל אחד מבתי המטבחיים והמחלבות בעולם. אולי שוקר אחד פחות ושני עובדים מתעללים יותר- התוצאה דומה-בשר נשחט, נארז ונשלח לפיותיהם רוויות העונג ומוקסמות החיך של העולם המערבי.
אותו סטטוס/פוסט זכה לאלפי שיתופים ותגובות ולייקים וכל זה ואני הייתי כמובן מאד מופתע מהתהודה של הדברים. אבל אחרי שסיימתי לטפוח לעצמי על השכם, התחלתי לקרא תגובות והופתעתי לגלות שהמסר שלי לא היה ברור מספיק ושיש טבעונים שכעסו עלי כי חשבו שאני באמת חושב שהתעללות בחיות הן תוצאה של מחנות ההשמדה של תנובה בלבד ולא עניין מהותי שקורה בכל בית מטבחיים, מעצם היותו כזה. בואו נסגור את זה – הייתי ציני וזו הייתה דרך מוצלחת להעביר מסר. לפחות כך חשבתי.
התחקיר של כלבוטק גרם סערה מפתיעה בעוצמתה. המדינה כמרקחה. כל כלי התקשורת עטו על העליהום הציבורי על תנובה ששיאו תביעה ייצוגית בסך 100 מליון שקלים, כמו זבובים על פצעים פתוחים נגועים רימה של פרה שעומדת ברפת כבר יותר די זמן. אני לא מופתע מהתגייסות התקשורת לקיים את תפקידה בצורה הנוחה לה. אני גם לא מופתע שהשיח התקשורתי-ציבורי בנושא זה סתיים בזריקת בוץ על תנובה והתעלמות מהסיפור האמיתי בכללותו – הפקת מוצרים את החי היא ה-התעללות. הריח שעולה מדיר החזירים בימים האחרונים הוא לא של צואת בהמות, אלא של צביעות.
מדי פעם, כשנושא מסויים מציק לציבור, צריך מהר מהר למצא אשם לתלות בכיכר העיר. ברגע שיש אשם, המצפון מתנקה, אפשר לסגור את הסיפור ולהתקדם בחיים אבל כל זמן שאין אשם, הפצע נשאר פתוח וזה כואב כי החפירה הפנימית המצפונית מתחילה, וזה נמצא על השולחן ומי יכול להתמודד עם זה.
תחשבו כמה היה חשוב למשטרה לגלות מי הדליק את הכרמל הא? מעבר לעבודה הטריוויאלית שבמסגרתה יש למצא את האשם, העסק היה לא סגור. הרי כל אחד מאיתנו, תאורטית, היה יכול להדליק את כל הכרמל ברגע של חוסר זהירות. נשמתנו נעתקה ועשן אפף את ראותינו. היינו חייבים לדעת שמי שהדליק את הכרמל, הוא לא “כמונו”. הוא צריך להיות שייך למיעוט אתני, מעמד סוציואקונומי, מיקום גיאוגרפי וכו’ וכו’ – כל דבר שייצור את הבידול מאיתנו.
ברגע שנמצא אשם, כולם נשענו אחורה,פתחו כפתור במכנס ונשמו לרווחה-כן,יש על מי לתלות את האשם והוא אכן ‘לא כמונו’.
אבל האם אנחנו נזהר יותר בפעם הבאה שנדליק מנגל ביער? האם נמלא אחר הוראות הבטיחות? לא בטוח אבל בכל מקרה שריפה זה לא עניין שלנו, זה עניין של ‘ההם’, מצפוננו נקי, אפשר להמשיך הלאה.
בסיפור של תנובה, מציאת האשם הניבה רווח שיא לאנשים שמצפונם קצת דוחק בהם ברמת צער בעלי חיים. תנובה נשחטה בבית המטבחיים שלה בפני הציבור הזועם. הררי מילים וביטויים רגשניים נזרקו לחלל הפייסבוק,כיכר העיר החדשה, מאות שיחות בארוחות ערב, שני משרדי ממשלה פרסמו פרסומים נרגשים על כך שהדברים ייבדקו ואיך אפשר ומה פתאום ואיך קורה. ארועים מסוג זה מחייבים את המצפון הציבורי אך גם המינסטריאלי, שיספר על ההתראות שהשמיעו, על העדר התקציבים והפיקוח וכשלי הממשלות הקודמות.
הצביעות של הציבור, היא המרכיב הקשה באמת בסיפור הזה. אוכלי הבשר ושותי החלב ומסניפי השקשוקות, נחפזו לספר כמה המראות מהתחקיר נגעו לליבם, וכמה לא יכלו לישון אחר כך כל הלילה וכמה לא הומני מה שקורה בבית המטבחיים של תנובה. חלקם נשבעו שלא יגעו בבשר מכאן והלאה (חוץ מעוף שהוא כביכול לא באמת בשר ודגים שאין להם רגשות אז כביכול אפשר לאכול אותם). תלי תלים של הזדעקויות מרשימות לנוכח העוול הנורא שקורה רק בתנובה, כך נדמה לאנשים, נשמעות, בדרך לעוד סטייק עסיסי-שהופק בצורה הומנית על ידי בית מטבחיים אחר.
אני שמח שנכנסים בתנובה,מדובר בחברה שמתפרנסת מסבל של חיות, אם בשחיטה שלהם, אם בכליאה ובחליבה שלהם ומגיע להם להיות משופדים על מוקד הביקורת הציבורית. אבל ציבור יקר, די עם הצביעות. אי אפשר לעשות איפה ואיפה ולהחליט ששוקרים ומכות לחיות זה לא בסדר אבל לשחוט אותם כי ״זו שרשרת הטבע״ זה כן בסדר.
נקיון המצפון הזה מזכיר לי שמאלני מחמד וימנים פסודו פרוגרסיבים שיטענו בתוקף שהם תומכים בדו קיום ויוכיחו זאת על ידי נפנוף בירקן הערבי שהם קונים אצלו או בזה שהם נוסעים לדליית אל כרמל לקנות רהיטים ״אצלהבני דודים״. אחר כך, הם יצביעו לפיד. או ליבני . או ביבי, או שלי, ויהיו להם טענות הגיוניות מאד כי הרי אין פרטנר וההתנחלויות שומרות על ישראל, כביכול. אי אפשר למלא חלק מהמשוואה ולצפות לתוצאה. אפשר להחליט שלא לפתור אותה, ואפשר להחליט שממלאים את כל הנעלמים.
היום, ב׳, בשעה שתיים יתקיים מפגן ניקוי מצפון בתל אביב ובו יבואו אנשים מכוונה טובה ואמיתית לחלוטין, להכנס בתנובה על העוולות האלה.חלקם טבעונים או צמחונים שימשיכו לחיות עם מצפון נקי מסיבה טובה. חלקם, אוהבי כלבים וטורפי פרות וחזירים שיוכלו להיות אקטיביסטים ליום אחד, להפגין, לספר לילדים על איך הם נקטו עמדה פעם, ולנקות את המצפון ואז להמשיך בדרך לשניצל הבא. כי אפשר, לדעתם, להתנגד לאלימות של תנובה בזמן שממשיכים לאכול בשר ולשתות חלב שמיועד לעגל.
לכו להפגנה הזו אם אתם יכולים, זה חשוב מאד ואני לא מזלזל בה ובמרד נגד תנובה, רק שננו לעצמכם שתנובה היא השעיר לעזאזל בסיפור הזה, ואת העבודה האמיתית צריך לעשות על עצמנו. לא תנובה היא האשם, הצרכן אשם.
אני לא חושב שאני יכול לשנות את העולם ואין לי כעס על אוכלי בשר, באמת שלא, אני כבר לא מנסה לשכנע אנשים להיות טבעוניים ומשתדל להמנע מתצלומי אימה של פרות תלויות ופצעי חליבה מוגלתיים.
אבל אני מודה, הצביעות קשה לי. להפגין נגד תנובה ואחרי זה להמשיך לצרוך מוצרים מן החי מחברות אחרות – זו צביעות.
אין לי הערכה על ״המעט שאני יכול לעשות״. לא. זה לא עובד. אני לא מוכן לתת את ההנחה הזו, זה קל מדי. עדיף שתטחנו סטייקים, מתוך מקום של ידע על תהליך ההפקה, ובחירה בעונג החיך למרות הכל וזה לפחות יהיה אותנטי לעצמכם, מאשר לקשקש על עמדות מוסריות וקונפליקטים שבין החיך ללב שעבר טלטלה. אם אתם יכולים לצאת באמצע יום עבודה-לכו להפגין נגד תנובה, רק תזכרו שלשכנע את עצמכם שאתם ממש בסדר ושאתם לא ״כמוהם״-זו צביעות בדיוק כמו לקנות פלפלים אדומים ״אצל הערבים״, לקרא מדי פעם את גדעון לוי ולקשקש על דו קיום אבל על כך ש’אין פרטנר’.
