זכור

גדי נהרג לפני עשר שנים והנפש התרסקה לחתיכות קטנות שלקח שנים לאחות.
במהלך השנים למדתי איך להתמודד עם שכול של חבר קרוב-אח, אבל השנים הראשונות היו קשות מנשוא. הכל התנקז אליו, את הכל כרכתי באבל הזה. כל הכשלונות התמוססו לכדי הזכרון, וכל ההצלחות נכבו בגלל הזכרון. הזכרון היה שם כל הזמן ולא הפסיק לשבת כמו ענן של אובך שלא עוזב. 2003 עברה, 2004 עברה, 2005 עברה, 2006 עברה, 2007 עברה, ב-2008 משהו התחיל קצת להשתחרר. נתתי לכאב הזה לזרום בגוף ולא נעלתי אותו בתוך שריר וחיכיתי שילך. מהאנרגיה הזו התעורר בי הדחף להנציח אבל לא ידעתי איך ומה. כתבתי קצת שירים ושנאתי אותם ואי אפשר היה להתמודד איתם בכלל, לזכרון יש מגע לא נעים בידיים. ואז בבוקר שבת אחד קמתי בשש וחצי עם ידיעה בראש שאני יודע מה אני צריך לעשות ואיך להנציח.

ההנצחה לא הייתה עבורו, כשם שימי זכרון הם לא עבור הנופלים, לא לא. היא הייתה הדרך שלי לשנות אנרגיית כאב מהבזקים מפלחי תודעה של זכרונות גילאי 9 ו-10, לכדי אנרגיה יצירתית. ההנצחה הזו הייתה תרפיה. את כל זה לא ידעתי בשש וחצי בבוקר שבת רגיל לחלוטין. ניגשתי למחשב וחיברתי גיטרה סלייד והתחלתי להוציא את מה שיש, בלי לכתוב כלום, פשוט לתת לתודעה לשלוט לי בידיים. העברתי את הגיטרה דרך מליון אפקטים במחשב. אחר כך דגמתי קצת תקליטים והכנסתי אותם לסלט. בשעה 11:30 היה קטע גמור, עבודה ביתית של סאונד והדבקות ברמת הקלטה לא גמורה, אבל בעיקר מסע ריגשי מטלטל בין כאב עצום ודורסני לבין שמחה ואושר גדולים על יציאה לחופשי.
A Wounded Owl קראתי לקטע הזה והוא היה סיפור במספר חלקים: לידה>נעורים>גיוס>מלחמה>מוות>אנחנו עוד ניפגש.
גנזתי את הקטע הזה עמוק בארכיון של ההארדיסק אבל הבוקר החלטתי שזה זמן טוב להוציא אותו.

שנה אחרי יצירת הקטע הזה, הזכרון בא לביקור פתאומי והוציא ממני קטע מוזיקלי חדש, על אותה גיטרה סלייד. מאסתי בזכרון ורציתי שילך כבר סופית, חשבתי שנפטרתי ממנו אבל מהרגע שהגיע הוא סירב ללכת. קראתי לקטע המוזיקלי החדש Forget Them All.
אחרי ששלחתי אותו לחברים  ב ‘אנובה’, שוקי הציע לי להסתכל על הקטע הזה בחיוב, ולקרא לו דווקא Remember Them All. כשהוא אמר את זה, התחוור לי שהאלבום הראשון שלי הוא אלבום הזכרון הפרטי שלי. הוא לא עוסק בצורה ישירה בשכול, או ב-גדי או בזכרונות, אבל הוא שירת תפקיד בממלכת הזכרון, תפקיד של שליח שאומר שהגיע הזמן להפרד מהזכרון.
בעטיפת האלבום, מתחת לקטע הזה כתבתי טקסט קצר משיר של פול סיימון
Preserver Your Memories, It’s all that’s left you. בסופו של תהליך יצירת האלבום הבנתי שכל מה שנשאר זה הזכרון וגם את הזכרון צריך לשים בקופסא קטנה על המדף ומדי פעם לבוא לבקר, אבל רק מדי פעם. בדיעבד, אני מבין שהאלבום שאיתו יצאתי לעולם כיוצר, הוא האלבום שבו סגרתי את פרק השכול והזכרון ונשארה השמחה והגעגועים הטובים והבונים של החברות הגדולה והאהבה אשר הייתה ועדיין מפעמת בלב, גם עשר שנים אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותו וכיוונתי אותו כשניסה לחנות ברוורס באוטו עם גיר רגיל שכל הזמן נכבה לו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *.

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>