הבוקר, אצל אורלי וגיא, התראיין שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ. הוא סיפר איך כשעמד בראש המפלגה בפעם שעברה, הוא היה יכול לקחת רק אחד משלושת התיקים (“כך מצפה ממני הציבור”) – משרד החוץ, משרד האוצר ומשרד הביטחון. שני המשרדים הראשונים לא ניתנו לו, אז הוא נאלץ בלית ברירה (כפי שמצטייר מדבריו), לקחת את משרד הביטחון, משרד רגיש שלא נכנסים להנהיג אותו אנשים שלא היו מל”א קמב”ט בחרמ”ניה של הימ”ח. אבל עמיר הראה להם, וחגגו את ניצחון ילד המעברות וטיפוסו לצמרת, כמו שחגגו את הנשיא השחור של ארה”ב. ואז היה הפיאסקו של מלחמת לבנון השניה וגם הפיאסקו של עופרת יצוקה, אותו מבצע ללא מטרה, שניסה עד הפסקת האש להבין מה בעצם רוצים להשיג – ובסוף סגרו על איזה ‘ריצוץ ראש הנחש’ או משהו כזה. אגב, פרץ עצמו אומר שבעת כהונתו כשר, גיבשו את התוכניות (כנראה את היעדר התוכניות) למבצע הקטלני ההוא, שמפירותיו אנחנו נהנים עד היום, אכן חיסל את הטרור, ריצץ את ראש הנחש ועזר לפלסטינים לזרז את משלוחי הכוסברה בכרם שלום. לזכותו של פרץ יאמר, שהוא לא ראה את פיאסקו יצוקה מכסא שר הביטחון כבר. אבל, הוא הביא את כיפת ברזל לעם ישראל.
עכשיו, אני לא נכנס בכלל לעניין שמה פתאום מדינה צריכה סוללות טילים כדי להגן עליה מפני מתקפה, איפה נשמע כדבר הזה ואיזה מין פתרון פלסטר עם דבק שהתיישן בשנות השמונים זה. או שתעשה מבצע צבאי כמו שצריך ותרסק את הטרור (לא יעבוד בחיים), או שלא תהיה לך ברירה אדוני ראש הממשלה הרנדומלי, ותצטרך ללכת לפתרון מדיני גם אם הנפתלי בנטים והציבור שלהם מפחידים אותך. ואני לא נכנס בכלל לנושא העלויות האדירות של מערכת הפלסטרים הזו שמוכיחה הצלת חיים בימים האחרונים.
היום אצל אורלי וגיא, פרץ זכה לקבל, באופן מפתיע ומגעיל באותה המידה, את לשונו של מרוז עמוק בתוך ישבנו. פרץ חנפנות שכזה לא ראינו מאז ההתרפסויות של איציק שמולי אחרי ‘ההפגנה האלימה’ שבה נשבר חלון של בנק. זאת ועוד, הגדילו לעשות בתכנית, והמפיקה בכבודה ובעצמה עמלה בלילה (ובטח קיבלה שכר שעות נוספות) על הכנת עוגה (!) בצורת כיפה (!) שעליה שמו כיפה אמיתית (!) והגישו לפרץ. פרץ התרגש עד כדי דמעות (התרגשות אמיתית, לא בציניות).
פרץ החנופה של מרוז מגיע כי ביומיים האחרונים, ברשת האינטרנט, עמיר פרץ זוכה לחיבוקים ונישוקים וליקוקים כאילו הוא טל ברודי בתקופה המיוזעת שלו, על התרומה האדירה והנדירה שלו לביטחון ישראל – אישור כיפת ברזל. שלא תבינו לא נכון, אני כמובן לא נגד כל דבר שיגן על אזרחי ישראל מפני תוצאות התקיפות של
החמאסישראל, אבל חוסר הפרופורציה בכמות הליקוק למישהו שלפני ארבע שנים חיסלו לחלוטין בתקשורת, שלא לדבר על התנצלויות על כך שזלזלו בו, פשוט נורא. החנופה היא כל כך גדולה עד שאפילו פרץ שישב באולפן, לא ידע מה לעשות עם עצמו ואמר בציניות מחויכת וחביבה “פתאום יש לי המון חברים”.
לזכותו יאמר, הוא אדם צנוע, נראה נחמד, ואני מאמין לו, לרוב. אבל כדאי לקרא את הטור אצל רחביה ברמן בנושא פושעי כיפת ברזל לדין, סתם בשביל לקבל מושג על זווית אחרת לסיפור הכיפה.לא בטוח שרק טובת המדינה הייתה שם במלואה. אולי הכסף והאינטרס (מפתיע) שיחקו שם תפקיד הרבה יותר גדול בהחלטה אם ללכת על טיל או על לייזר. פרץ אמר היום שלא הלכו על לייזר בגלל החשש מעננים בחורף שיפגעו באפקטיביות של הלייזר. אני לא מבין בזה, אבל משוכנע שהיו יכולים לפתור את המכשול הזה, בהתחשב בזה שהנחיתו אדם על הירח בתקופה שבמחשבים היה זכרון של 64 ביט בערך ופרויקט הלביא עוד לא התחיל.
החנופה הזו גרמה לי להזכר בחנופה אחרת שראינו לא מזמן. למושא החנופה קוראים משה כחלון. גם הוא, כמו פרץ, בסה”כ עשה את עבודתו (בצורה מינימלית מאד כי בשאר הדברים הוא אחד השרים הפחות חברתיים שיש, אבל לא אבאס לכם את הכחלון), וערך רפורמה בשוק הסלולר, שזו נקודת הג’י של הצרכן הישראלי הממוצע.
אותם סממנים של ‘גואלמושיע’ שרואים ביומיים האחרונים בהתייחסות לפרץ, ראינו גם אצל כחלון. בין רגע הוא הפך להיות ‘השר הדווקא בסדר’ בממשלת הראיס נתניהו, ניתן לו קרדיט אדיר על כך שלא היה כמו השרים האחרים ואשכרה עשה משהו במסגרת עבודתו, והקרדיט היה כל כך גדול עד שבספין הפרישה המתוחכם שלו, הסקרים ניבאו לו עשרים (!) מנדטים. מטאור עם רסיסי כוכבים בארון. על מה עשרים מנדטים? רק אלוהים יודע. בעצם, יש לנו גם את לפיד כמקרה בוחן לאחד שלא עשה דבר אבל מסתמן גם הוא כאיזה גואל.
והיום תוך כדי שפיזמתי לי את ‘Now Be Thankful‘ חשבתי לעצמי על כמה שהחברה הישראלית מוזרה, על תחושות התודה וההוקרה חסרות כל הפרופורציות שהיא מרגישה לזה שגואל אותה. ההיסטוריה היהודית רצופה בכל מיני שליטים שהעניקו ליהודים אשרות ונתנו להם זכויות והכירו בזכותם להתקיים כעם וכו’ (משהו שמדינת ישראל שכחה איפשהו בארבעים השנים האחרונות), וההתייחסות לכחלון ולפרץ היא בדיוק כזו.
אומרים לי שזה בגלל שהציבור הישראלי כל כך התרגל להדפק (כי מי שנדפק פעם אחת לא יכול להגמל מזה), עד שכשבא מישהו שעושה את העבודה שלו כמו שצריך, זה כמו משב של חמצן ורוח חיים, פת לחם, צל ומי באר. כמובן שאף אחד לא שואל את השאלות הקשות, כמו מהו האינטרס, או למה לעזאזל אנחנו מוכנים לספוג את כמויות החרא שעף עלינו מכיוון השלטון והקשרי ההון שלו רק כדי להנצל על ידי גואל כלשהו.
“כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלקיך נותן לך, וירשתה וישבת בה, ואמרת: אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ אלקיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך” (דברים יז,יד-טו). בני ישראל מאז ומתמיד חיפשו מלך, גואל, שיעשה להם סדר. ובגמרא, במסכת סנהדרין כ,ב כתוב : “בשלושה דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה.”
ההבטחה קוימה. נכנסנו לארץ, מעמידים לנו מלך בכל פעם מחדש, נשמח לכרות את זרעו של העמלק המודרני והעיקר שיבנו את בית הבחירה, בין אם זה בפלאפון או בגולן טלקום.
ותשקוט הארץ לפחות עד שימצאו מי המלך הבא.