המחאה לא נכשלה.
זה הדור שלנו שחושב שתהליכים קורים בשניה. יום אחד אתה אלמוני, ויום אחרי זה סטאר בגלל שנסגרת בוילה בתכנית ריאליטי מטומטמת, ומציעים לך תוכניות בערוץ התוכן האיכותי והחתרני 24, אתה מפרסם ספר וכתבה חושפנית ב-7 ימים.
המחאה לא נכשלה.
אנחנו נכשלנו בלאבחן מהי המחאה ומהי הצלחה. המחאה אינה הפיכה, לפחות עד שלא יוצתו פה המכוניות הראשונות, הזגוגיות הראשונות ינופצו והצמיגים הראשונים יבערו. כשהשוטרים יפסיקו להיות נחמדים ויתחילו לרסס בנו גז פלפל וידפקו לנו מכות באלות, נוכל לדבר על הפיכה אבל אנחנו מדברים על מחאה לא? אז לא נכשלנו. מחאות שיתורגמו למהפכות, לא הפיכות, לוקחות זמן. בגין הגיע ב-77 אבל מהומות ואדי סאליב קרו ב-1959. 18 שנים לקח למדינה הזו לעבור לפאזה הבאה. אז שנתייאש בגלל שחודשיים בקיץ 2011 וחודש ורבע בקיץ 2012 לא הצלחנו בזכות כמה הפגנות לעקור מהשורש את התרבות השלטונית המזעזעת? לא ריאלי, לא רציני, לא ישים, לא יכול לקרות.
המחאה לא נכשלה.
היא לא נכשלה מהסיבה שהמטרה הראשונה והיחידה של 2011-2012 מבחינתי, הייתה להכניס משהו חדש לסדר היום. סדר היום הזה הוא כמו גרגרי החומוס של אבו חסן, הם צריכים להתבשל במים המון המון המון זמן עד שיהיו נימוחים כמו שצריך. הדברים לוקחים זמן ותהליכים דורשים את הזמן שלהם. לא בגלל שהנפתי שלט וחצי או בגלל שכמה שוטרים עצרו חלק מאיתנו, אפשר לצפות לתוצאה.
המדינה הזו חיה על שיח שואתי, גזעני ולאומני, מקופח, קורבני ומתקרבן, היא חיה על אויבים שהשלטונות מפחידים אותה באמצעותם, היא מנסה לעשות שלום וצדקים חברתיים, כל זמן שהערבים נשארים מחוץ למשחק. שלא נדבר על בעלי החיים. כל הדברים האלה חייבים להשתנות אם רוצים שינוי אמיתי בישראל, ואני מצטער, לא דפני ולא סתיו ולא הסרט של רגב ולא החבר’ה שלנו בחדר מצב בפייסבוק, לא אנחנו יכולים לעשות את השינוי בשיח, אלא רק התבשלות רבתי של גרגרי החומוס האלה. אני יודע שאתם חושבים שרק מחירי הדיור חשובים או רק החינוך או רק המשכורות לבכירים או רק הפנסיות וכו’ וכו’. אבל החיים האלה הם סינרגטיים. לא יהיה צדק חברתי בתל אביב עד שלא ישולמו משכורות ראויות בירוחם. לא ידאגו לפנסיות שלנו כל זמן שהכיבוש ימשיך. ככה זה, צדק זה צדק, לא חצי צדק.
המחאה לא נכשלה.
כי הרבה מאד אנשים מנהלים שיחות סלון, מודעים, קוראים, שומעים, משתפים, שוחים בתוך מידע, חוקרים מידע, לומדים מה לשאול, לומדים למה להקשיב, לומדים למה לא להקשיב, לומדים לחפש את האינטרס, לומדים מהו אקטיביזם. בקיץ 2011 הלכתי קצת לפסטיבלי רוטשילד אבל הייתי מנותק. אחרי כמה חודשים הפכתי להיות טבעוני אקטיבי, כזה שרץ ומסביר ומדבר וצועק. כי הבנתי שאני צריך לקחת חלק פעיל במאבק הזה. אחרי כמה חודשים הצטרפתי לחדר מצב, והפכתי להיות פעיל גם בזירת המחאה כי הבנתי שאני יכול וצריך לתרום בתחום התקשורת. אני למדתי להיות אקטיבי ולא מתקרבן. מבחינתי זו וואחד הצלחה וזו הצלחה ישירה של אותה מחאה שאתם אומרים שנכשלה. גרגרי החומוס שלי הגיעו למצב של נימוחות נפלאה, כבר אי אפשר יהיה לחזור אחורה. אני מאמין שזה תהליך שיכול לקרות אצל כולם. יש כאלה שהבינו בגיל 23 את מה שאני הבנתי בגיל 31. לחיים יש תזמון משלהם.
המחאה לא נכשלה.
כי צמחו להם קבוצות, הוקמו קהילות, קמו קואופרטיבים, יזמויות, אנשים לוקחים אחריות על עצמם ועל סביבתם, מרק לוינסקי שמאכיל פליטים, קבוצת הדיור הציבורי, קבוצת התקשורת האזרחית, המשמר החברתי ועוד ועוד ועוד. הצלחה? ועוד איך. כשלון של המחאה, מיי אס.
ומה עכשיו?
עוד כמה שנים קדימה, צריך לחכות. זה מבאס ולכולנו זה בוער בקצוות הידיים והרגלים, אבל השינוי הזה יגיע. ושלא תחשבו שאני איזה היפי לא מתקלח – השינוי יגיע כי הוא כבר קורה בשטח, כי השטח זז וההתעוררות מתרחשת. זה יקח זמן, ואין לנו את הזמן הזה, וסוף העולם אולי יגיע והכלכלה תתמוטט – אין מה לעשות, ההיסטוריה היא דבר מאד קצר כשעושים זום אאוט. מאה שנה זה לא ממש הרבה, ואנחנו רוצים שינוי בשנה? לא יקרה.
לשלום גד הגאון יש שורה שאני מאד אוהב שהוא אומר “והוא קופץ למכולת לקנות סיגריות וממתקים, כי השנים הרי עוברות מהר אבל הימים ארוכים“. ככה זה, שלום גד תמיד צודק. הימים שלנו ארוכים מאד אבל בפרספקטיבה של שנים, הילדים שלנו ירוויחו מההתמדה שלנו במאבק על השינוי הצודק שמגיע לנו.
המחאה לא נכשלה.
כי אין לנו את הפריוולגיה לדבר ככה, זה מחזק את האויבים שלנו, של כל מי ששואף לנירמול החיים שלנו. וההבדל בין אויבים לבין שותפים לדרך לא נופל על דת או לאום. לדבר ככה זו התקרבנות, צקצוק בלשון, וחזרה לקונכיה שטוב לא ייצא ממנה. גם אני נשבר, גם לי נמאס, גם אני שואל את עצמי מה הטעם בכל זה, אבל אז אני נזכר באופציה ב’, רואה מול העינים שלי את ראשי הבנקים ואת ביבי ואת החיילים שיושבים בחברון והתנחליוות הזויות ובעיקר רואה את מליוני הפלסטינים שמתייבשים שם בזמן שהממשלות שלנו מאוננות את עצמן לדעת, ואני מבין שאסור לנו להפסיק.
המחאה לא נכשלה.